הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

רב ורבי יוחנן – הלכה כרבי יוחנן

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

זבחים נט ע"א

אמר רב: מזבח שנפגם - כל הקדשים שנשחטו שם פסולין, מקרא הוא בידינו ושכחנוהו.
כי סליק רב כהנא, אשכחיה לר"ש ברבי דקאמר משום ר' ישמעאל בר' יוסי: מנין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין? שנאמר: +שמות כ+ וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וכי עליו אתה זובח? אלא, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, אמר: היינו קרא דאישתמיט ליה לרב.
ורבי יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה - פסולין.
במאי פליגי? רב סבר: בעלי חיים אינן נדחים, ור' יוחנן סבר: בעלי חיים נידחין.

1.
הגמרא מציינת מחלוקת בין רב לרבי יוחנן. כמו כן הגמרא היא שקובעת את יסודות המחלוקת "במאי פליגי".

2.
לפי רב רק הקדשים שנשחטו בזמן שהמזבח פגום – נפסלו, ולפי רבי יוחנן גם אלה שנשחטו לאחר תיקון המזבח [אולם הוקדשו לפני שנפסל המזבח] – פסולים. ומחלוקתם היא בהלכות "דחיה".

3.
הרמב"ם פוסק כרב. שואלים הפרשנים: הרי הכלל הוא [במסכת ביצה דף ד] שהלכה כרבי יוחנן נגד רב.

4.
עונה על כך ה"כסף משנה", הלכות מעשה הקרבנות פרק טו הלכה ד:

בהמת השותפין שהקדיש אחד מהם חציה שלו וכו'. בפ"ק דזבחים (דף י"ב:) ובפרק בתרא דכריתות ופרק כיצד מערימין ופ"ק דקידושין (דף ז') אמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ש"מ תלת שמע מינה בעלי חיים נדחים וש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ושמע מינה יש דיחוי בדמים. ובפרק מי שהיה טמא (פסחים צ"ח) קאמר גמרא על מתני' דהמפריש נקבה לפסחו דשמע מינה הני תלת דר' יוחנן,
ורבינו שפסק דלא כוותיה משום דבפרק שני שעירי (דף ס"ד) פליג רב עליה דר"י ואמר בעלי חיים אינם נדחים ואמרינן בגמ' דמתני' דיקא כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי ובתר הכי מתיב מדתנן ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב בהא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא לרבי במאי פליגי אמר רבא הא אמרינן דיקא מתניתין כוותיה דרב ובתר הכי קאמר גמרא (דף ס"ה) ואיכא דקא מותיב הכי ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב רישא פליגי בחטאת הצבור וסיפא פליגי בבעלי חיים אלא לר"י מאי.
ועוד קשיא וכיון דמתניתין דיקא כרב נקטינן כוותיה ואע"ג דמתניתין ר"פ מי שהיה טמא דייקא כר' יוחנן י"ל דההיא כר"י דיחידאה הוא.
ועוד דבפרק קדשי קדשים (דף נ"ט) אמרינן דר"ש ב"ר ור' ישמעאל ברבי יוסי ס"ל כרב ועוד דבפרק התערובת (דף ע"ג) אמרינן דסתם מתני' דקינים כמ"ד בעלי חיים אינם נדחים. מ"כ בשם המאירי אע"פ שהוא קדושת דמים אין לשון זה ברור אצלי שהרי בשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה עכ"ל:

מסקנת דבריו: הרמב"ם פסק כרב בסוגייתנו מפני כמה נימוקים:
א. מפני שרבא בסוגיה אחרת פסק כרב. ורב שהוא "בתראי" - הלכה כמותו.
ב. בסוגייתנו משמע מדבריהם של רבי שמעון בן רבי ורבי ישמעאל בן רבי יוסי [שחשובים כתנאים] כרב.

5.
הסבר נוסף באחרונים [מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד טו]: בירושלמי נאמרו השיטות בנושא זה ב"היפוך" של רב ורבי יוחנן.

5.1
זאת אומרת, שדברי רב בסוגייתנו נאמרו שם בשמו של "רבי יוחנן", והכלל הוא, שבכל מה שקשור ברבי יוחנן הרי שדבריו בתלמוד הירושלמי הם שקובעים [כי רבי יוחנן ערך את התלמוד הירושלמי]. לכן הרמב"ם באמת מכריע על פי הכלל שבמחלוקת בין רב לרבי יוחנן ההלכה כרבי יוחנן. ודברי רב בסוגייתנו הם דברי רבי יוחנן בירושלמי.

6.
ואולי אפשר לומר הסבר נוסף: בהמשך הסוגיה הגמרא מרחיבה בדיון "צדדי" שהתחיל מתרוץ על דברי רב. תהליך זה אולי נחשב ומוגדר כ"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה". כלומר, שעורך הגמרא מרחיב את הדיון לפי מי שהוא פוסק כמותו - כרב.