נישה חדשה / רפי זברגר

זבחים צה ע''א

הקדמה

המשנה בדף צ''ד ממשיכה את שלמדנו בסוף המשנה בדף צ''ג, כי כיבוס, מריקה שבירה, שטיפה חייבים להיעשות בתוככי העזרה. בין ההלכות אשר הוזכרו במשנה, למדנו גם את ההלכות הבאות:
כלי חרס שיצא חוץ לקלעים נכנס, ושוברו במקום קדוש.
מדובר על כלי חרס שנתבשל בו דם חטאת ואחר כך יצא מחוץ לעזרה, יש להחזירו לתוך העזרה, ואז יש לשבור אותו שם.
נטמא חוץ לקלעים נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש.
אבל אם לאחר שהוציאו אותו מהעזרה הכלי נטמא, שהרי שאין להכניס כלי טמא לעזרה, ולכן פוסקת המשנה כי יש לעשות בו נקב, המוציא אותו מידי כלי, ואז להכניסו לעזרה ולשבור אותו בתוך העזרה, כפי שלמדנו בדין הקודם. 
 

הנושא

על הדין השני שלמדנו לעיל שואלת הגמרא:
כלי אמר רחמנא, ולא כלי הוא!
כיצד אנו מורים ופוסקים כי יש לנקב את הכלי, והרי התורה אמרה בדיני ''ניקוי ושבירה'' (ויקרא, ו', כ''א): וכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, משמע שבזמן שבירתו צריך שיהיה לו "שם כלי", ואם מנקבים אותו, לכאורה מסירים ממנו את שם כלי?
עונה הגמרא: שניקב בשורש קטן:
אם כלי זה שימש לקדירה ועושים בו נקב, הרי שהשימוש לנוזלים כבר אינו קיים. אך אם מייחד את הכלי לשימוש אחר, כמו נתינת מאכל יבש, הרי שנקב קטן אינו מפריע לו ובעצם ''מחזיר'' לו את שם הכלי שהיה קודם לכן, ולכן אין בעיה להכניסו לעזרה לאחר שעשה נקב (וצריך לייחד לשימוש אחר).
 

מהו המסר?

הנה למדנו כי שבירה (עשיית נקב) מונעת שימוש אחד, אך אינה מונעת שימושים אחרים.
נלמד מדין זה מסר מאוד חשוב. אנו חווים מידי פעם ''נקבים בחיים''. לא הולך פה, לא מסתדר שם, ובעצם מרגישים כי יש לנו ''נקבים'' המפריעים ומציקים לנו בחיים. מלמדת אותנו הלכה זו, כי יש למצוא את ''הנישה האחרת'' שבה נוכל להשתמש במה שיש לנו למרות הנקבים, ולמרות המשברים שעברנו. כמו שנקב מונע שימוש בנוזלים, אך פותח פתח חדש לשימוש בדברים יבשים, כך משבר מסוים מונע אפשרויות מסוימות, אך פותח לנו אפשרויות חדשות. נשאף למצוא כל הזמן את הצדדים החיוביים במה שקורה לנו, ותמיד ניתן למצוא.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]