מודה בטעות / רפי זברגר

זבחים קא ע''א

הקדמה

בעמוד א' מביאה הגמרא סתירה בין שתי ברייתות, האם היה מותר לבני אהרן הכוהנים לאכול מקרבנות המילואים, ביום מיתת נדב ואביהוא, עובדה אשר גרמה להיות אוננים ביום זה, או שמא אין להם היתר לאכול. 
תשובת שמואל בגמרא, כי מחלוקת הברייתות היא כמו המחלוקת בברייתא אחרת בין רבי נחמיה ורבי יהודה: 
אמר שמואל לא קשיא: הא רבי יהודה הא רבי נחמיה, דתניא: מפני אנינות שרפוה לכך נאמר כאלה -דברי רבי נחמיה. רבי יהודה ור"ש אומרים מפני טומאה נשרפה שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה היו לשלשתן שישרפו.
מדובר בפסוקים העוסקים בקרבנות שהקריבו הכוהנים ביום הקמת המשכן, בא' ניסן. משה כועס על אהרן ובניו על כי שרפו את קרבן שעיר ראש חודש, ואהרן עונה לו על פי שיטת רבי נחמיה, כי שרפו את הקרבן בגלל שהיו אוננים על מות שני בני אהרן, וחכמים ורבי יהודה סוברים כי הסיבה נבעה בגלל טומאת החטאת, ולכן שרפוה. 
 

הנושא

אנו נתמקד במאמר זה בהסבר הפסוקים ודו השיח שבין משה לאהרן לפי שיטת רבי נחמיה, בו התחילה הגמרא.
תחילה נצטט את הפסוקים מפרק י' בספר ויקרא (ט"ז – כ') המתארים דו שיח זה, ו"מחייבים תוספת הסבר":
טז וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה, וְהִנֵּה שֹׂרָף, וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: יז מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'? יח הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה - אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי". יט וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: "הֵן הַיּוֹםהִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?". כ וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. 
משה שאל את אלעזר ואיתמר, שני הבנים הנותרים: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת?
כדי להבין את השאלה ואת שורשה מספרת הגמרא על דו שיח בן משה לאהרן המשלים את תיאור הפסוקים:
• אמר לו משה לאהרן: שמא נכנס דמה לפני ולפנים?
שואל משה: אולי לא אכלתם את קרבן שעיר ראש חודש, שהוא ''חטאת חיצונה'' המוקרבת אך ורק במזבח החיצון, בגלל שנכנס דמה לתוך ההיכל, דבר שפוסל את הקרבן?
• אמר לו (פסוק ח'): הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה 
עונה לו אהרן: לא ולא. דם הקרבן לא נכנס לתוך ההיכל. 
• שמא חוץ למחיצתה יצאת?
ממשיך ושואל משה: אולי בשרה יצא מחוץ לעזרה, גם דבר זה פוסל את הקרבן מדין ''יוצא''?
• אמר לו: בקדש היתה.
שוב עונה אהרן: גם זה לא קרה. בשרה נשאר בעזרה, בלשון התורה: בקדש היתה.
• ודלמא באנינות אקריבתוה ופסלתוה?
שאלה שלישית שאל משה: אולי הקרבתם את שעיר ראש חודש לאחר שכבר הייתם אוננים, ועובדה זו פסלה את הקרבן מאכילה?
• אמר לו: משה וכי הם הקריבו, אני הקרבתי!
ענה לו שוב אהרן: אני הוא הכהן שהקרבתי את קרבן זה, וכהן גדול אינו יוצא מבית המקדש באנינותו, אלט ממשיך בעבודה, לכן עובדה זו לא פסלה את הקרבן. 
מסכם משה (י"ח): הן לא הובא את דמה, ובקדש היתה - אכול תאכלו אותה כאשר צויתי באנינות יאכלוה!
אם כן, לאחר כל תשובותיך, אחי אהרן, לכאורה היה לכם לאכול את קרבן שעיר ראש חודש, שהרי דמה לא נכנס פנימה, גם לא יצא החוצה, ואתה הכהן הגדול הקרבת באנינות וזה כשר – אם כן, מדוע לא אכלתם את הקרבן, ושרפתם אותו?
משיב לו אהרן (י"ט): ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' – 
משיב לו אהרן בשאלה: האם במצב זה של אוננות, כפי שאנו נמצאים בו, האם מתאים שנאכל קרבן שעיר ראש חודש, האם אכילה כזאת ''תתקבל בעיני הקדוש ברוך הוא"?
ומסביר את טענתו: שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה! דאי בקדשי דורות? ק"ו ממעשר הקל: ומה מעשר הקל אמרה תורה (דברים כ''ו, י''ד): לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ - בקדשי דורות לא כל שכן!
הדין שאונן יכול לעבוד ולאכול את הקרבנות שלו הוא דין מיוחד ל''קרבנות שעה'', כמו הקרבנות האחרים שהקרבנו באותו יום: שעיר נחשון, קרבן ראשון של הנשיאים שהתחיל באותו יום וכן , מנחה מיוחדת שהקריבו באותו יום ועוד.
אבל ''קרבן דורות'' כמו שעיר ראש חודש, שיש להקריבו בכל הדורות בראש חודש, שם אין את הדין של אנינות. 
מוכיח אהרן מקל וחומר שעושה מדין מעשר שני, שהוא קל יותר מקרבן. 
שם נאמר, בפרשת כי תבוא: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ – כי אסור לאונן לאוכלו, ואם מעשר שני הקל אסור לאכול, קל וחומר שקרבנות שהם ''קדושים יותר'', בוודאי שיהיה איסור לאונן לאוכלם. 
מיד משיב משה (כ'): וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו - הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי.
תשובת משה מדהימה: הסכים לדעתו של אהרן, כי יש לחלק בין קרבן שעה לקרבן דורות, ולא עוד, אלא שאפילו הודה כי שמע הלכה זו מפי הקדוש ברוך הוא ושכח אותה. 
 

מהו המסר?

היום המסר נלמד מפסוק מפורש כפי שלמדנו לעיל: משה רבינו, מנהיג האומה, לא מתבייש להודות בטעותו. לא מתבייש לומר בפומבי כי שכח הלכה אשר שמע מפי הגבורה, ועתה אהרן חוזר ומזכיר לו אותה. משה רבינו הגדול, הוא כמובן עניו גדול, ומכוח ענווה זו, אינו מתבייש להודות בטעותו.
נלמד מדרכו זו של משה, לא נעמוד על שלנו, רק בגלל שאמרנו דבר מה בעבר, אלא נדע לבחון כל אמירה לאשורה, ואם אמנם ניווכח כי טעינו, נודה בפה מלא על טעות זו.
כך נשאף להתנהג וכך גם נשתדל לחנך את ילדינו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]