סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1096

"אמר רבה היו לפניו שתי חטאות אחת שמנה ואחת כחושה...אומרים לו הבא שמנה לכתחילה ושחוט"

מנחות סד ע"א

מדובר באדם ששוחט בשבת חטאת צבור, כגון שעיר ע"ז, או שעירי הרגל הקרבים בשבת שבתוך הרגל, אותו שעיר הרגל שהיה עליו להישחט בשבת היה במקרה שעיר כחוש, ושחטו את השעיר הזה בשבת, מחדש רבה שלמרות ששעיר כחוש לא מעכב בדיעבד, ומאחר ונשחט ועשו בו את עבודות הקורבן, קבלת הדם, זריקת הדם, הקטרת האימורים ואכילת השיריים. בכל זאת אם יש אפשרות להביא שעיר שמן יותר, לא יהיה בזה חלול שבת אם ישחטו אותו לשם הקורבן. כל זאת כדי לקיים את מצות הקורבן בהידור. ויאלצו לקחת את השעיר הראשון שנשחט ולשרוף אותו, שהרי אין אפשרות לפדות אותו אחר שחיטה, וזהו חידושו הנפלא של רבה, כדי להביא קורבן בהידור אין להתחשב לא בחלולי שבת, ולא בבזיון הקודשים. והדבר גם נפסק להל' ברמב"ם בפ"ב מהל' שגגות הל' ט"ו.

כמה מגדולי האחרונים מקשים על חידושו של רבה מגמ' מפורשת במס' תמורה, בדף כג. מובאת שם מח' רבי ורבנן "המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה, ואח"כ נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, רבי סבר לא עשו תקנה בקודשים ואמרינן ליה לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה תמות, ורבנן סברי עשו תקנה בקודשים, אמרינן ליה לך תתכפר באבודה, ושאינה אבודה תרעה". מעתה נתבונן עומדות שתי הבהמות, והשאלה איזו מהם יקריב. רבי אומר שהוא מקריב את זו שאינה אבודה, הבהמה השניה שהוא הפריש. ואז אחרי שהוא יקריב את הבהמה הזו, תאלץ הבהמה האבודה למות, היא גם תהיה חטאת שאבדה, והיא גם תהיה חטאת שכפרו בעליה באחרת, וחכמים אמרו שיש לנו לחוס על הקודשים, על אותה בהמת חטאת שהלכה לאיבוד ולא לגרום לה שתמות אם אנו יכולים לגרום למצב של רעיה במקום למיתה, המח' כדברי הגמ' האם עשו תקנה לקודשים או שלא עשו תקנה לקודשים.

תוס' שם בד"ה "רבי סבר" שואל שאלה פשוטה, מדוע שלא יסבור רבי כדברי חכמים האומרים שיש לו להתכפר דווקא באבודה בכדי שזו שאינה אבודה תהיה בגדר של רועה ולא בגדר של מתה. מסבירים תוס' כך: מדובר כאן באופן כזה שהבהמה הזו שהלכה לאיבוד היא כחושה, ואילו זו החדשה אותו הוא הפריש היא שמנה, ולכן סובר רבי שיש להעדיף את הקרבת השמנה למרות שבהעדפה זו נגרום לכך שהכחושה תצרך למות, ואילו לדעת רבנן כיון שיש כאן הפסד של קוד' עדיף להקריב את הכחושה והשניה תהיה רועה ולא מתה.

שואלים גדולי האחרונים הרי אצלנו בסוג' מתבאר כהלכה פסוקה בלי חולק שאדם שכבר שחט שעיר חטאת בשבת, ואחר השחיטה אומרים לו הבא שמנה לכתחילה ושחוט, והדברים עומדים בסתירה גמורה לדעת חכמים במס' תמורה שסוברים שעשו תקנה בקודשים בכדי לא להביא למצב כזה שתהיה חטאת מתה, עדיף להקריב את הכחושה, ובכך הבהמה השניה לא תצטרך למות אלא לרעות. והרי הדברים קו"ח, כאן כאשר כבר נשחט השעיר לא תהיה לו אפי' אפשרות של רועה, ברגע שיקריבו שעיר אחר יאלצו להוציאו לבית השריפה את השעיר שנשחט, כיצד א"כ אומר רבה אצלנו בסוג' שאומרים לו הבא שמנה לכתחילה ושחוט, והרי רבנן סבורים שעשו תקנה לקוד'. וכך גם יהיה קשה על הרמב"ם שפסק את דינו שלרבה שאומרים לו הבא שמנה לכתחילה ושחוט, וגם לגבי המח' בין רבי לרבנן פסק הרמב"ם בפ"ד מפסולי המוקדשים הל' ג' כרבנן. רובם של האחרונים נשארים בצע"ג.

רבי מאיר אריק בספרו אמרי יושר בסי' א' מיישב את הסתירה בתשובה נפלאה: יש הבדל בין קורבן צבור לבין קורבן יחיד. הסוג' שם בתמורה מתייחסת לאדם פרטי שחטא בשוגג באחת מהעברות המצריכות קורבן חטאת ועומדת לפניו שתי הבהמות, ואילו בסוגיתנו במנחות מדובר בקורבן צבור שהרי מדובר בקורבן הקרב בשבת. בקורבן צבור טוען הגאון רבי מאיר אריק הרי המקריב אמור לעשות בהקרבתו שליחות של כלל ישראל, אותו מקריב כאשר הוא מקריב קורבן כחוש עבור הצבור בו בזמן שניתנת האפשרות להקריב קורבן שמן אין דעת הצבור נוחה מן השליחות, שליחותו בטלה. על דבר זה קיים הכלל "לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי". כיון שהקורבן הוא קורבן צבור ויש אפשרות להביא שמנה ולקיים את המצווה בהידור, אם לא יביאו בהידור תמצא שליחותו פגומה, והקורבן פסול. בזה אנו אומרים שלמרות שאם יביאו קורבן נוסף יאלץ הקורבן הראשון לצאת לבית השריפה, אנו חייבים לעשות כך כדי לקיים את רצון המשלחים. משא"כ בתמורה, אותו יחיד כאשר יש לו את האפשרות להקריב את השמנה או את הכחושה, מלמדים אותו שיעדיף להקריב את הכחושה משום תקנת הקודשים.

ע"פ תשובה זו יתכן שאפשר למצוא תשובה לקוש' נוספת אותה מקשה הגאון בעל תורת חסד רבי שניאור זלמן. הגמ' במס' סוכה מב. מביאה ברייתא האומרת כך: "אמר רבי יוסי השוחט בשבת את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו חייב חטאת, וצריך תמיד אחר". לומדים מפסוק שקורבן התמיד טעון ביקור 4 ימים קודם השחיטה ממום, במס' תמיד מתבאר שבביהמ"ק היתה לשכת הטלאים המבוקרים, והיו בודקים את כל הקורבנות האמורים להקרב שלא יהיה בם שום מום, מדובר בכהן ששחט את קורבן התמיד בשבת כשלא בקרו אותו ממום, וכיון שלא בקרו את אותו תמיד ממום, יש עליו להקריב קורבן אחר, שחיטתו היתה שחיטה מיותרת, יש כאן חלול שבת בשוגג ועליו להביא קורבן חטאת, תוס' שם במקום בד"ה "שאינו מבוקר כהלכתו" מוסיפים שהבקור מעכב בדיעבד אפי' בנמצא אחר שחיטה תם, והגמ' שם מוסיפה שהיתה לאותו כהן איזו שהיא רשלנות וכדברי הגמ' "אמר רב כגון שהביאו מלשכה שאינה מבוקרים " היו באותו זמן בלשכת המבוקרים מספיק טלאים בשביל קורבן תמיד מבוקר, ואותו כהן משום רשלנות או משום חוסר תשומת לב לקח מן הלשכה שאינן מבוקרים, בכל מקרה מדברי הגמ' עם פרוש התוס' משתמע שקורבן כזה שלא עבר את תהליך הבקור ממום 4 ימים קודם שחיטה הרי זה קורבן פסול למרות שהוא ימצא תם. שואל הגאון בעל התורת חסד, מדברי גמ' אלו על דברי גמ' במס' פסחים מז: וכך נא' שם בגמ': "הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט מהו" אפר היינו אחו מקום מרוחק מישוב בני אדם, מדובר באופן שלצבור לא היה קורבן תמיד ביו"ט ולפתע הופיע שה מחוץ לתחום, לבהמה כזו יש דין של מוקצה, לשחוט אותה אסור, משום שכאשר התקדש החג לא היתה הבהמה הזו במקום יישוב שבני אדם יתנו את דעתם עליה בכדי לאוכלה, הרי זו בהמת מוקצה והיא אסורה באכילה, מעתה מסתפקת הגמ' בפסחים, נכון שלהדיוט היא אסורה באכילה אבל האם מותר לקחת אות אותו שה ולהקריב אותו לקורבן התמיד, האם גם לגבי גבוה יש איסור מוקצה או לא, הגמ' שם מסיקה שאיסור המוקצה אינו איסור שפוסל את הקורבן ולכן השה הזה שהגיע באמצע יו"ט כשר לקורבן.

שואל על כך הגאון בעל תורת חסד, והרי דברי גמ' אלו עומדים בסתירה גמורה לדברי הגמ' במס' סוכה ע"פ התוס', אותו שה שהגיע מן האחו לא עבר תהליך של בקור 4 ימים סמוך לשחיטה כיצד עולה על דעתה של הגמ' שניתן יהיה להקריב את השה, דל מהכא איסור מוקצה והרי אותו שה לא עבר תהליך של ביקור, ואין לומר שמדובר באופן כזה שבקרו אותו עכשיו והוא נמצא תם, שהרי תוס' אומרים להדי' בסוכה שקורבן שלא עבר תהליך בקור 4 ימים סמוך לשחיטה פסול גם באם נמצא תם. והגאון נשאר בצע"ג.

אבל יש מקום ליישב את הקוש' הנפלאה ע"פ היסוד של רבי מאיר אריק: ברור שהבקור אינו מעכב בדיעבד, אנו יודעים שבקוד' כדי שהדבר יעכב בדיעבד צריכים דווקא פסוק נוסף כל עוד שאין לנו שתי מקראות אין אנו אומרים בקוד' שפסול פוסל בדיעבד, מדוע בכ"ז כותבים התוס' שם בסוכה שגם אם הוא נמצא תם הקורבן פסול, יש מקום לומר שזאת משום שמדובר שם בקורבן תמיד שהמקריב אותו אמור לקיים את שליחותם של כלל ישראל, וכלל ישראל אין דעתו נוחה מאפשרות כזו שיקחו קורבן כזה שאינו מבוקר כהלכתו בזמן שניתן לקחת קורבן שכן מבוקר כהל', שהרי לכתחילה בוודאי שיש לקחת מלשכת המבוקרים ורק ברשלנות הוא לקח מלשכה שאינם מבוקרים, במקרה כזה צודקים התוס' שחוסר הבקור פוסל את הקורבן אפ' בדיעבד, משום שברגע שאותו כהן שינה בשליחות, אפ' בנמצא תם הקורבן פסול, אבל במס' פסחים מדובר באופן שאין קורבן אחר כפי שרש"י מסביר במקום "לא מצאו קורבן לתמיד עד שהגיע אותו שה מאפר", על כך שואלת הגמ' שאלה טובה אם המוקצה אסור גם לגבוה אין אפשרות להקריב את הקורבן חסר בו ממשקה ישראל המעכב בדיעבד, אבל הבעיה של אינו מבוקר כהלכתו אינו אלא בעיה של לכתחילה, כאן כל הציבור יסכים שיקריבו לפחות את הקורבן הזה משום שאין קורבן אחר שהוא מבוקר, והחסרון של אינו מבוקר אינו מעכב בדיעבד.

(האדמו"ר מטאלנא)