שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד

מתוך הספר: שיעורים בהגדות חז"ל

להחכים בדיני ממונות

הרוצה שיחכים, יעסוק בדיני ממונות! שם אין אפשרות להחמיר מן הספק, כמו באיסור והיתר, מפני שהחומרה לאחד היא הקלה לשני, ומכיוון ש"דין פרוטה כדין מאה" (סנהדרין ח/א). צריך הדיין להתיחס באותו כובד ראש לויכוח בין שני עניים על כפתור או חופן שעורים, כמו במריבה בין שני עשירים על צי-אניות הטעונות זהב ומרגליות. השופט הגוי יתייחס במלא הרצינות למשפט השני, אבל השופט היהודי יודע "כי המשפט לאלקים הוא" (דברים א/יז), והוא אינו קובע רק להיכן יילך הכסף, אלא מה אומרת התורה הקדושה, ופסק ההלכה שלו הופך להיות עוד פרק בתורת הנצח ועוד סעיף בשלחן ערוך. לכן בדיני איסור והיתר צריך אמנם הדיין לדעת, אבל כל דבר שיש בו מאד הרבה צדדים, ואין-ספור אפשרויות, יכול הדיין להחליט "המחמיר - תבוא עליו ברכה" (או"ח תריד/ב. תרמ/י. יו"ד קלט/טז). בדיונים עיוניים אפשר לראות טבלאות של חישובים מתמטיים, המשתרעות על פני חמישה/ששה דפים, כדי לערוך חשבון מדוייק, אם יש במכסה הסיר שישים כנגד התבשיל, בעידן המחשב, יכול חישוב כזה לערוך לפעמים יום תמים ויותר, ולפני כן צריך היה להשקיע בו שבועות אחדים. ערכם של תפוחי האדמה המבושלים בסיר הנידון, אינו שווה-ערך לרבע שעת עבודה של איש אחד, על כן זכאי הדיין שלא להיכנס לעובי הקורה, אלא לומר לשואל: "רצוי להחמיר בכזה נושא סבוך ומורכב". אבל בדיון בין השנים, הדיין יטעה לומר להם לוותר, זאת אין לו רשות, כי כדי לוותר הם יכולים היו להשאר בשוק ולבוא לבדם לפשרה ולעמק השווה, הם באו לכאן כדי לקבל תשובה.

אין לך 'מקצוע' בתורה יותר מהם

כיום משתמשים במילה 'מקצוע' כמילה נרדפת לאמנות, אבל זו המצאה, ויתכן שהיא נובעת מהבנה שטחית את הגמרא כאן, שכאילו ישנם אפשרויות פרנסה אחדות סביב התורה - שוחט, מוהל, דיין, רב וחזן, וה'מקצוע' המועדף הוא דיינות. זה אינו נכון! אין בתורה מקצועות! אין התורה קרדום לחפור בה ולהתפרנס ממנה! (אבות ד/ה).
"מקצוע" זה "זוית"! (שמות כו/כג). יש בתורה המון זויות, כפי שהתפלל אחד מלומדי התורה: "ריבנו של עולם, העמידני בקרן אורה" (ברכות יז/א). כלומר: שאזכה לראות את הזוית שלי בתורה, באופן מואר, בהיר וברור.
כאן מגדיר רבי ישמעאל את חלקי הלימוד הממוניים, כמורכבים ביותר, והם כמעין הנובע, מפני שכל נושא קשור לעוד נושאים, וכל פרט גם מתחבר לעוד פרטים, וגם יוצר בעצמו מצבים חדשים. לפתע נולד "מיגו", ובאפשרות אחרת ישנה "חזקה דמעיקרא", אלא שהיא נגד "חזקת מרא קמא", ופרט קטן זה הופך את כל החשבון שנבנה עד כה. וכן עוד נושאים מרתקים רבים, שפרט אחד קטן מאד בהם, משנה את התמונה לגמרי - מקצה לקצה (גו"א שמות טו/כה).

לשמש את שמעון בן ננס

הרוצה שיעסוק בדיני ממונות, שלא יטעה לחשוב שזה רק נושא עיוני שצריך להתעמק בו, זה עדיין לא הכל, צריך בו גם הרבה מאד הדרכה, מכמה סיבות. גם כדי לקצר תהליכים מורכבים ומסובכים על ידי נוסחאות מוגדרות, שכבר עברו את כור הביקורת של חכמי הדורות הקודמים, וגם כדי להאיר את העינים בכיווני מחשבה נוספים, ומעל הכל כדי לזכות בסייעתא דשמיא, שזקוק לה כל לומד תורה כדי להגיע למסקנות נכונות (יומא כו/א. סוטה ז/ב).
כדי שהתלמיד יזכה בכל זה, ישמש את שמעון בן ננס, שהיה דיין מומחה, ונושאי הממונות היו נהירים לו.
חכם זה מופיע עשרות פעמים בתלמוד וברוב הפעמים הוא אכן מופיע בדיני ממונות, היה חברם ובן גילם של רבי ישמעאל ושל רבי עקיבא. כאשר כאן המליצה התורה הנצחית לשמש את רבי שמעון בן ננס, הרי שגם הוא צריך להיות נצחי, ואכן זה בדיוק מה שנאמר כאן. דיין המבקש להיות מקורי וחדשני, אינו צריך לשמש איש, אלא רק את עצמו ואת אשליותיו שהוא חכם. אבל המבקש להתחבר לחכמת התורה הקדושה, לעולם לא יוכל לעשות זאת ללא שימוש רבותיו, כפי שאמרו חז"ל: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה" (ברכות ז/ב). על ידי שימוש הרב, זוכה תלמידו להתחבר למערכת ולהיות טבעת בשושלת מוסרי התורה ממשה רבינו ועד סוף כל הדורות. גם רבי שמעון בן ננס נמצא שם כאחת הטבעות האיתנות של אותה שרשרת הוד, וממילא הנכנס לבית המדרש ללא דעות קדומות, אלא על מנת לספוג את חכמת התורה, יעשה זאת על ידי שישמש את רבו ששימש את רבו ששימש את רבו, ששימש את רבי שמעון בן ננס, ששימש את רבו ששימש את רבו עד משה רבינו.
בכל זאת בחרו בו כ"נר-מרכזי" של החנוכיה, כי הגדרותיו היו ברורות ומסקנותיו מאירות, ויותר קל ונוח היה לצטט את דבריו, מאשר את דבריהם של חכמים אחרים, שחכמתם לא היתה פחותה משלו.