סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

זרימת החיים / רפי זברגר

חולין יד ע"א-ע''ב

 

הקדמה

אנו ממשיכים היום לעסוק בדיני שחיטה "במצבים מיוחדים". 
 

הנושא

המשנה בתחילת הדף עוסקת בעיתוי שחיטה בעייתי: 
השוחט בשבת וביום הכיפורים - אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה:
למרות שפעולת שחיטה בשבת ויום כיפור אסורה מהתורה, כאחד משלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת, התוצר של פעולה אסורה זו, אינו נאסר, והבהמה השחוטה מותרת באכילה. 
הגמרא בתחילתה מביאה את דברי רב הונא:
דרש חייא בר רב משמיה דרב: אסורה באכילה ליומא, ונסבין חבריא למימר, רבי יהודה היא.
רב הונא מצטט את דברי חייא, בנו של רב, בשם אביו רב, ואומר כי למרות שהמשנה התירה לאכול בשר בהמה אשר נשחטה בשבת, אסור לאוכלו ביום שבת עצמו. ''חברים, בני ישיבתו של רב'' אמרו על דברי רבם אלו, כי הם לפי שיטת רבי יהודה. הגמרא במשך יותר מדף, תחפש לאיזה רבי יהודה מתכוונים בני הישיבה. 
נתמקד בניסיון הראשון להסביר ''איזה רבי יהודה מדובר'':
אמר רבי אבא: רבי יהודה דהכנה היא. דתנן: מחתכין את הדילועין לפני הבהמה, ואת הנבלה לפני הכלבים. 
רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן. אלמא: כיון דלא איתכן מאתמול – אסורה, הכא נמי: כיון דלא איתכן מאתמול – אסורה.
רבי אבא סובר כי מדובר בשיטת רבי יהודה בנושא של "הכנה לשבת''. למדנו במסכת שבת (קנ''ו:) מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה לגבי שימת נבלה לפני כלבים בשבת ויום טוב. תנא קמא מתיר לחתוך דלעת לפני בהמה, ומותר גם ליהנות מנבלה, כאשר שמים אותה לפני כלבים. רבי יהודה לעומתו, מתיר מצבים אלו, רק אם הנבלה הייתה מוכנה לפני השבת. אבל אם הבהמה נתנבלה במשך השבת, הרי שלא הייתה מוכנה בערב שבת, ולכן אסורה. 
מכאן למדנו את ''שיטת רבי יהודה'', שדברים שלא היו מוכנים לפני השבת אסורים. לכן גם אצלנו, סובר רבי יהודה, שאין לאכול בשבת, את הבהמה אשר נשחטה בשבת, כיוון שלא הייתה מוכנה לשימוש לפני שבת. זוהי שיטת רב לפי רבי יהודה.
דוחה אביי את תשובת רבי אבא: 
מי דמי, התם - מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים, הכא - מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם.
שני הדינים אינם דומים. שם, בבהמה אשר מתה תוך כדי השבת, הבהמה הייתה מוכנה לאדם גם לפני כן, ועתה לאחר מיתתה היא ראויה אך ורק לבהמה, ולכן נאסרה. ואילו במקרה שלנו, כאשר נשחטה בשבת: היא הייתה מוכנה לאדם גם לפני השבת וגם עכשיו (בהמה שחוטה מותרת באכילה)..
רבי אבא משיב לאביי: מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת, בהמה בחייה לגדל עומדת!
אביי הניח כי אצלנו בשחיטה, הבהמה הייתה מוכנה לפני שבת לשימוש אדם. אומר רבי אבא, כי הנחת יסוד זו אינה נכונה שהרי בהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגידול. ממילא, גם אצלנו בהמה זו מוקצית, ולכן ניתן לומר כי דברי רב שאסר לאכול את הבהמה השחוטה בשבת, סוברים כשיטת רבי יהודה. 
שואל אביי את רבי אבא: אי הכי, בהמה לרבי יהודה ביום טוב, היכי שחטינן?
אם נאמר כשיטת רבי אבא, שבהמה לא עומדת לאכילה (ושחיטה) אלא לגידול, כיצד ניתן לשחוט בהמה ביום טוב, הרי היא אמורה להיות מוקצה, מכוח העובדה שאינם מוכנה לשחיטה בערב יום טוב?
עונה רבי אבא, כי רבי יהודה סובר את עיקרון ''ברירה'', ולפי זה הבהמה אינה מוקצה: 
עומדת לאכילה, ועומדת לגדל, נשחטה - הובררה דלאכילה עומדת, לא נשחטה - הובררה דלגדל עומדת.
אנו מתקנים מעט את דברי רבי יהודה ואומרים כי הבהמה עומדת או לגידול או לשחיטה. אם בסופו של דבר נשחטה – הרי הוברר הדבר למפרע כי הייתה מוכנה לשחיטה בערב יום טוב, אך אם לא נשחטה – הוברר למפרע כי עומדת לגידול. 
מקשה אביי על תשובה זו: והא לית ליה לרבי יהודה ברירה.
אתה רבי אבא, הנחת בתשובתך כי רבי יהודה סובר את עיקרון הברירה. אין זה נכון, ורבי יהודה איננו מסכים לעיקרון זה. 
מנסה הגמרא ללמוד, מהיכן למד אביי כי רבי יהודה אינו סובר דין ברירה. 
אי נימא מדתניא: הלוקח יין מבין הכותים, אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה, עשרה - מעשר ראשון, תשעה - מעשר שני, ומיחל ושותה מיד, דברי רבי מאיר. רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון: אוסרין.
אולי נלמד כי רבי יהודה לא סובר ברירה מהברייתא ששנינו זה עתה העוסקת בקניית יין מכותים. שם למדנו כי הקונה יין מכותים יכול לשתות זאת מיד, אם הוא אומר ומתכנן להפריש את תרומות ומעשרות בהמשך, כיוון שבזמן שיפריש את התרומות ומעשרות, יתברר למפרע כי החלקים שהפריש אמנם היו חלקי התרומות ומעשרות, על פי ''כללי ברירה''. שלושה תנאים אחרים, וביניהם רבי יהודה, חולקים וסוברים כי לא ניתן לשתות את היין כל עוד לא הפרישו, כי אין דין ברירה. 
דוחה הגמרא ואומרת כי מכאן אין להוכיח כי רבי יהודה אינו סובר דין ברירה, מכיוון שיש טעם אחר לדבריו: 
התם כדקתני טעמא, אמרו לו לרבי מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע? אמר להן: לכשיבקע .
אמרו שלושת התנאים (וביניהם רבי יהודה) לרבי מאיר (סתם תנא קמא – רבי מאיר הוא): כיצד אתה מתיר לשתות את יין הכותים, על סמך שיפרישו בהמשך, הרי יש לחשוש, שמא כלי היין ייבקע ויתקלקל, ואז כל היין יישפך ולא ניתן יהיה להפריש תרומות ומעשרות בהמשך? 
ענה להם רבי מאיר: לכשיבקע. לא חוששים לכך שהכלי יישבר, שהרי אין זה שכיח. 
 

מהו המסר?

מחלוקת רבי מאיר ושלושת התנאים האחרים בעצם נוגעת בשאלה, עד כמה אנו חוששים ממצבים רחוקים. שלושת התנאים אכן חוששים, ולכן אוסרים לשתות מן היין, על סמך הפרשת עתידית. אך רבי מאיר ''זורם'' ואינו חושש מתקרית עתידית, שאינה שכיחה כל עיקר.
ניתן לומר כי מחלוקת זו, היא בעצם מחלוקת לחיים, עד כמה לחשוש כל הזמן מדברים העלולים לקרות לנו, ולהיות ''חרדים'' מחששות אלו.
כאמור לעיל, רבי מאיר ''אינו חי בפחד מתמיד'', לא חושב על מקרי קצה אשר עלולים לקרות, ו''זורם'' בחיו.
נראה כי, למרות שהוא מהווה שיטת יחיד, כדאי ללכת לאורו ולזרום, ולא לחיות במתח תמידי.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר