פתיחת סכר / רפי זברגר

חולין טו ע''ב

הקדמה

במסגרת דיוני הגמרא האם ניתן לשחוט במחובר או לא, הגיענו למסקנה כי יש הבדל בין "מחובר מעיקרו" ל''תלוש ולבסוף חיברו''. כהוכחה להבדל זה הביאה הגמרא ברייתא בסוף דף ט''ו:
השוחט במוכני - שחיטתו כשרה, במחובר לקרקע - שחיטתו כשרה. נעץ סכין בכותל ושחט בה - שחיטתו כשרה, היה צור יוצא מן הכותל או קנה עולה מאליו ושחט בו - שחיטתו פסולה.
הברייתא מפרטת ארבעה מקרים של אופני שחיטה, בשלושה הראשונים השחיטה כשירה בדיעבד, ובאחרון פסולה:
1. במוכני – קשר אדם סכין לגלגל (מוכני) וכאשר מסובב האדם את הגלגל הסכין מבצעת פעולת שחיטה. 
2. במחובר לקרקע – אם שחט בכלי המחובר לקרקע.
3. נעץ סכין בכותל ושחט בה – גם אם נעץ סכין, המיועדת לשחיטה בקרקע, הרי השחיטה כשירה (אך ורק בדיעבד). 
4. צור יוצא מן הכותל או עולה מאליו – אם היה אבן יוצאת מן הכותל, או קנה של עץ אשר יצא מן הקרקע ושחט בהם, במקרה זה השחיטה פסולה. 
מיד שואלת הגמרא: קשיין אהדדי?
לכאורה הדין השני והדין האחרון סותרים אחד את השני, שהרי בדין השני הכשרנו שחיטה בכלי המחובר לקרקע, ובמקרה האחרון פסלנו. 
אלא מסיקה הגמרא: אלא לאו שמע מינה: שאני בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו, שמע מינה.
יש להבדיל בין המקרים, ולומר כי אנו מכשירים לבצע שחיטה רק בדבר שהיה תלוש ולאחר מכן חיברו אותו לקרקע, וזהו הדין השני. אך אם היה מחובר לקרקע מההתחלה, כגון, כותל שלא נבנה בידי אדם, אלא ע''י חציבה באזור, ועל ידי כך הכותל ''נוצר מאליו'' – אסור לשחוט בו. ומכאן אנו מסיקים כי יש הבדל בין ''מחובר מעיקרו'' ל''תלוש ולבסוף חיברו''. 
 

הנושא

בתחילת דף ט''ז דנה הגמרא על המקרה הראשון שהובא בברייתא לעיל:
אמר מר: השוחט במוכני שחיטתו כשרה, והתניא שחיטתו פסולה?
מקשה הגמרא מברייתא אחרת הסותרת לכאורה את הברייתא שלנו, שם נכתב כי שחיטה במוכני פסולה.
לא קשיא, הא בסרנא דפחרא, הא בסרנא דמיא.
יש הבדל בין מוכני המסתובבת מכוחו של האדם, למוכני המונעת ע''י כוחות אחרים. בברייתא שלנו מדובר במוכני המסתובבת מכוחו של האדם, ולכן נקרא כאילו האדם שחט, ושחיטתו כשירה. לעומת זאת, הברייתא השנייה עוסקת במוכני המסתובבת מכוח זרם מים, שאינה קשורה למגע יד אדם, ולכן השחיטה פסולה. 
העיקרון כי השחיטה צריכה להתבצע ע''י כוחו של אדם, נלמד במשנה בדף ל''א. המצטטת פסוק כמקור להלכה זו. 
בכל מקרה, גם בברייתא שלנו, השחיטה כשירה רק בדיעבד, כיוון שחכמים חוששים שמא יבוא לשחוט גם במוכני אחרת, שאינה מונעת מכוחו של האדם. 
תירוץ נוסף: ואיבעית אימא: הא והא בסרנא דמיא, ולא קשיא: הא בכח ראשון, הא בכח שני.
בתירוץ השני אנו נשארים עם העיקרון הנלמד במשנה להלן, כי השחיטה חייבת להתבצע ע''י כוחו של האדם. למרות זאת, אנו מעמידים את שתי הברייתות במוכני המונעת מכוח המים. אך בברייתא שלנו מדובר באדם שהסיר את ''החסם'' (סכר) של המים, ומיד, המים שזרמו לכיוון המוכני גרמו לשחיטה. בלשון הגמרא מדובר ב''כוח ראשון'' הנובע ישירות מכוחו של האדם ולכן מחשיבים זאת, כאילו האדם שחט. לעומת זאת בברייתא השניה, מדובר בכוח שני. השחיטה לא בוצעה ע''י המים הראשונים שזרמו לכיוון המוכני, אלא בסיבוב מאוחר יותר של המוכני, עקב כך אנו לא מחשיבים את השחיטה כאילו האדם עשה אותה, ולכן פוסלים אותה. 
הגמרא מוכיחה מדיני הורג נפש, כי אמנם יש הבדל בין הורג ''בכוח ראשון'', אז מתחייב במיתה, לבין הורג ''בכוח שני'', אז פטור, שהרי מקרה זה מוגדר כ''מעשה גרמא'', אשר אינו מחייב בדיני אדם. 
 

מהו המסר?

התשובה השנייה של הגמרא המתוארת לעיל, מלמדת אותנו כי גם פעולה הנובעת מ''הסרת חסם'' שביצע ע''י אדם, מייחסת את הפעולה לאדם עצמו.
במקרה שלנו: אדם אשר פתח את הסכר של המים, ומכוח פעולה זו, זרמו המים אל המוכני, ומכוחה בוצעה פעולת שחיטה, הרי שהשחיטה הנ''ל מיוחסת לאדם אשר ''אך ורק'' פתח את הסכר.
מסקנה: יש משמעות גדולה מאוד ל''פתיחת הסכר''.
פתיחת סכר יכולה להיות בתחומים שונים ומגוונים. למשל, אדם המפנה את חברו להצטרף לחבורת לומדים קבועה, הרי שהוא ''פתח את הסכר'' בפני אותו בן אדם, ומאז ואילך, "חיו של אותו בן אדם השתנו", והכול נבע מ''שיחת טלפון קטנה'' שבה הציג בפניו את החבורה ולומדיה, ומאז ''הכל היסטוריה''.
כמו כן, מורה ''המגלה'' לתלמידו "יכולות נסתרות" של הילד, הרי שהוא פתח בפניו סכר של מימוש עצמי גדול, שיכולה לתת לילד כוחות עצומים לכל מה שהוא עושה בחיו.
''פריצת סכר'' משמעותית ביותר היא כמובן ביצירת קשר בין שני בני זוג, אשר עשוי להביא לנישואיהם, ואין ספק שזהו המהלך הכי דרמטי בחייהם, וכן הלאה על זה הדרך.
לאור כל האמור לעיל, כדאי מאוד לפתוח עינים על סביבתנו הקרובה ואף היותר רחוקה, ולפעמים גם על עצמנו, ולראות היכן ומתי ניתן ''לפתוח סכרים'' לאנשים, אשר כאמור יכולים להוות פריצת דרך משמעותית עבורם.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]