וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת
חולין טז ע"א
"יתיב רב אחוריה דרבי חייא ורבי חייא קמיה דרבי, ויתיב רבי וקאמר: מנין לשחיטה שהוא בתלוש? שנאמר: (בראשית כב, י) וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט. אמר ליה רב לרבי חייא: מאי קאמר? אמר ליה: וי"ו דכתיב אאופתא קאמר. והא קרא קאמר! קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל".
צריך ביאור מנין דייק רבי בפסוק: וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט ששחיטה נעשית רק בתלוש? מה הרבותא בכך שאברהם הכין סכין לצורך קיום המצוה כהלכתה, הרי הוא לא יכל לדעת אם יזדמן לו אמצעי אחר לשחיטה, מחובר או תלוש? ואין לומר שלא מצינו להתיר אלא כמעשה אברהם, שאם כן למה הכשירו במשנה במגל יד, בצור, ובקנה?
וכך גם קשה, על איזה ענין מוסב תירוצו של רבי חייא: "קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל"?
גם עיקר דברי רבי חייא קשים, איזו זריזות יש בכך שלקח את הסכין, הרי כך רגילים לשחוט!
אלא שדרשת רבי היא מדיוק לשון הכתוב: וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, במקום למשל: "וישלח את ידו אל המאכלת", שאין ליקוחין אלא לשון קנין כמו שאמרו במסכת קידושין דף ב ע"א: "גמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא: כי יקח איש אשה, וכתיב התם: נתתי כסף השדה קח ממני, וקיחה איקרי קנין, דכתיב: השדה אשר קנה אברהם". ורק במאכלת תלושה לקיחה של הגבהה עושה קנין, ולא במחובר.
ותירץ רבי חייא שלשון ליקוחין כאן משמעו רוחנית, שהסכמת אברהם לקחת את המאכלת ולהקריב את בנו נעשתה בצדקתו וזריזותו בכל לבבו ובכל נימי נפשו, והופנמה כקנין רוחני לזכות הדורות.
