סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1112
"דתניא: 'כל השרץ השורץ על הארץ' לרבות אפרוחים שלא נפתחו"
חולין סד ע"ב
מריבוי המילה "כל" דורשים איסור אכילת אפרוחים שלא נפתחו עיניהם, דהיינו זמן קצר לאחר בקיעתם מהקליפה כשעדיין לא נפתחו עיניהם, אסורים באכילה מדין שרץ השורץ על הארץ. הרמב"ם פסק בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות: "ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה, ואכלה, לוקה משום אוכל שרץ העוף. אבל ביצת עוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם בה, ואכלה, מכין אותו מכת מרדות" הרשב"א מקשה על הרמב"ם הרי שרץ שעדיין לא יצא לארץ לא קרוי שרץ, כמו שלמדנו שהשרצים הגדלים בפירות במחובר אינם קרויים שרצים אלא אם כן שרצו על הארץ, ואע"פ שעתידים לצאת ולפרוח אין חייבים עליהם משום שרץ העוף, אז איך מתחייב על ביצת האפרוח שעדיין לא יצא, ולכן סובר הרשב"א שהאוכל ביצת השרץ לוקה מדין שרץ הארץ, ואילו האוכל ביצת עוף טמא אינו לוקה בכלל. והמגיד משנה מתרץ את הרמב"ם שאמנם בדרך כלל לא נקרא שם שרץ אלא א"כ הוא כבר שרץ על הארץ, ואין קרוי שרץ העוף אלא א"כ הוא פרח ויצא לאוויר העולם, אבל כאן שמדובר בביצה של עוף, ויש עליה את השם של העוף, וביצה של עוף טמא דינו כשרץ העוף, כמו שביצת השרץ דינה כשרץ הארץ, אע"פ שעדיין לא שרץ על הארץ.
(הגאון ר' מיכל זילבר)
סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1112
"מנין לביצת טמאה שהיא אסורה מן התורה שנא' ואת בת היענה"
חולין סד ע"ב
ביצה של עוף טמא שעדיין לא ריקמה [שעדיין לא נוצר השרץ בביצה] מפורש מהפסוק "ואת בת היענה" שהיא אסורה, ויש מחלוקת ראשונים אם חייבים מלקות על אכילת ביצה כזאת. הרמב"ם סובר בפרק ג' מהלכות מאכלות אסורות הל' ו', ש"אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, אין לוקין עליהם, שנא' 'מבשרם לא תאכלו', על הבשר הוא לוקה, ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות". המגיד משנה מביא שזה מחלוקת ראשונים, וגם התו' מקשים למה צריך ללמוד מהפס' "ואת בת היענה" שביצת עוף טמאה, הרי כלל נקוט בידינו שכל היוצא מהטמא – טמא, ולמה צריך ללמוד מכאן, לכן כותב המגיד משנה שפרשו הראשונים שאמנם לגבי עצם האיסור שאסור לאכול ביצת עוף טמא, אין צורך ללמוד מהפסוק, אלא מהכלל של כל היוצא מן הטמא טמא אפשר ללמוד שביצת עוף טמא אסורה מהתורה, וצריך את הפסוק ללמד שיש בזה מלקות. אבל שיטתו של הרמב"ם היא כשיטת התוס' בד"ה "שאם רקמה". מסבירים התוס' שמכיון שגם ביצה של עוף טהור יש חידוש במה שהתורה התירה באכילה, שהיה מקום לאסור ביצה כאבר מן החי, אלא שלומדים משילוח הקן שנא' "ואת הבנים תיקח לך" שזה כולל את הביצים, "תיקח לך" – לך ולא לכלביך. למדנו מזה שביצי עוף טהור מותרים באכילה, ומכיון שביצי עוף טהור שמותרים באכילה הוא חידוש, אז היינו סבורים שגם ביצי עוף טמא יהיו מותרים באכילה, לכן צריך את הפסוק "ואת בת היענה", ללמד שביצי עוף טמא אסורים, אבל אין מלקות על אכילתם, וכך מפרש הרמב"ם בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות הל' א' "כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים, וביצי עוף ודג הטמאים, שנא' 'ואת בת היענה' – זו ביצתה",
אמנם מלקות אין בביצת עוף טמא שלא ריקמה, (כפי שהובא לעיל) אבל כאשר ריקמה חייב מלקות משום שרץ העוף, וכך גם שיטת רש"י, ואילו הרשב"א חולק על הרמב"ם וסובר שבביצת עוף טמא שריקמה לא יהיה מלקות של שרץ השורץ על הארץ, והדין של ביצת השרץ שאם ריקמה, האוכלה מפורש בגמ' שלוקה עליה, ואילו על ביצת השרץ שלא ריקמה מדברי התוס' מבואר וכך אומר הרשב"א שאין בה אפ' איסור מדאורייתא אם היא עדיין לא ריקמה, שהרי ביצת עוף טמא שיש בה איסור, את זה לומדים מהפסוק "ואת בת היענה", מה שאין כן בביצה של שרץ שצריך ללמוד את האיסור שלה מהטומאה, אז כשם שלענין טומאה אין ביצת שרץ מטמאה בכעדשה אלא א"כ ריקמה, כמו כן לגבי האיסור, אם ביצת השרץ ריקמה [כלומר שנוצר השרץ בביצה] אז יש איסור של שרץ השורץ על הארץ, ויש מלקות כלשון הגמ', מה שאין כן כל זמן שלא ריקמה אין איסור דאורייתא, כך מבואר מתוס', אבל ראשונים אחרים חולקים, וסוברים שגם ביצת השרץ אסורה מן התורה אפ' שעדיין לא ריקמה, וכך משמע מרש"י שאומר: "אבל טמאין שרץ גמור הוא ולוקה לדברי הכל, וכי לא ריקמה איסורא איכא מלקות ליכא דלאו שרץ הוא" מפורש שאיסור יש. אלא שיתכן שלדברי רש"י זה איסור דרבנן. א"כ יש מחלוקת ראשונים אם בביצת שרץ שלא ריקמה יש איסור דאורייתא או רק איסור דרבנן.
(הגאון ר' מיכל זילבר)
