סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

לא הכול ''בר דיון'' / רפי זברגר

חולין כח ע''ב

 

הקדמה

לאחר שלמדנו במשנה הראשונה בפרק את ''הלכת הרוב'', הקובעת כי שחיטת רוב סימן, כמוה כשחיטת כל הסימן וכשר, ממשיכה המשנה בשתי הלכות נוספות באותו עניין: 
חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה.
אם שחט חצי סימן בעוף, או סימן וחצי בבהמה, אין זה מספיק והעוף או הבהמה פסולים מלאכול. 
הסיבה פשוטה וברורה: קבענו לפני כן במשנה, כי רוב סימן נחשב לכל סימן, אך אם זה חצי – אין זה רוב, ולכן פסול. כנ''ל בשחיטת סימן וחצי של בהמה, כיוון שלא שחט את רוב הסימן השני – השחיטה פסולה ואינה מכשרת את הבהמה באכילה, למרות שאם ניקח רוב של שני סימנים, הרי ניתן להגיע לסכום הפחות מסימן וחצי. 
אך קובעת המשנה, כי יש לשחוט רוב של כל אחד מן הסימנים, ואם לא שחטו כך, הרי שהבהמה פסולה לאכילה. 
רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה.
המשנה חוזרת וקובעת את הכלל שנאמר ברישא של המשנה, כי רוב סימן אחד, ורוב שני סימנים בבהמה מכשירים לאכילה את העוף או הבהמה. הגמרא תסביר מדוע המשנה חזרה לכאורה על אותן דברים אשר נכתבו בתחילת המשנה. 
 

הנושא

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לגבי שאלת שחיטת חצי סימן:
אתמר: רב אמר - מחצה על מחצה כרוב, רב כהנא אמר - מחצה על מחצה אינו כרוב.
רב פוסק כי חצי נחשב לרוב ולכן השחיטה כשירה, ורב כהנא חולק וסובר כי חצי אינו רוב, ולכן השחיטה פסולה. 
הגמרא מסבירה את שורש מחלוקתם:
רב אמר: מחצה על מחצה כרוב - הכי אמר ליה רחמנא למשה: לא תשייר רובא. רב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב, הכי אמר ליה רחמנא למשה: שחוט רובא.

שורש מחלוקתם, מה קבעה התורה: האם לא להשאיר רוב, ואז גם שחיטת מחצית נחשב כמו רוב וכשר, לפי שיטת רב. 
או שיש חובה לשחוט רוב, ואז חצי אינו נחשב רוב, ושחיטת חצי פסולה כרב כהנא. 
הגמרא מביאה ארבע קושיות על שיטת רב, חלקן בסוף הדף שלנו, וחלקן בתחילת הדף הבא. אנו נתמקד בקושיא השניה: 
אמר רב קטינא: תא שמע, חלקו לשנים והן שווין - שניהם טמאין, לפי שאי אפשר לצמצם. 
מדובר בברייתא אשר דנה על תנור חרס שנטמא, אשר רק ''נתיצתו מטהרתו''. כלומר, יש לשבור אותו, ''לנתוץ'' אותו כדי לטהרו. אם שוברים את התנור לחתיכות, אשר כל אחת מהן קטנה מחצי התנור, הרי זו נתיצה שעליה מדובר, והיא ''מטהרת'' את התנור. הברייתא פוסקת כי במקרה של שבירת התנור לשתי חתיכות שוות, כלומר כל אחד חצי מהתנור - שני החלקים טמאים. הברייתא מסבירה את הדין בגלל ''שאי אפשר לצמצם''. כלומר, לא יכול להיות שכל חלק הוא בדיוק חצי מהתנור, ולכן חוששים כי כל חלק הוא יותר מחצי, ולכן לא נחשב לחיתוך, והשברים עדיין טמאים. 
מדייקת הגמרא: הא אפשר לצמצם – טהורין, אמאי טהורין, זיל הכא איכא רובא, זיל הכא איכא רובא?
מדייקים מהברייתא שאם אמנם היה אפשר לצמצם, השברים היו טהורין. והרי זה לכאורה סותר את דינו של רב. שכן, היה צריך להיות לפי רב, שכל חצי נחשב לרוב, ואם יש רוב הרי שאין להכשיר את השברים. 
מתרץ רב פפא וקובע : תרי רובי בחד מנא ליכא.
לא ייתכן להפעיל את דינו של רב על שני חלקי התנור. שכן, אם חלק אחד נחשב לרוב, החלק השני צריך להיות מיעוט, וכן להיפך. לכן, אומר רב פפא, אין להוכיח מכאן נגד שיטתו של רב. שכן, גם רב בעצמו יסכים במקרה זה, שלא להחשיב את כל אחת ממחציות של התנור כרוב, בגלל הסתירה המתקבלת מכך.
מעיר רש''י בלשונו הקצרה הערה חשובה ומעניינת:
אבל לענין שחיטה לא הוזכר רוב אלא בחתיכה, וכי קרינא פלגא רוב חתוך, ליכא דמכחיש ליה דהאי פלגא דקאי - לא מיקרי רוב שלם:
שואל רש''י בהסברו ''שאלה נסתרת'': לפי תשובת רב פפא, יש להקשות מדוע במשנתנו בדין שחיטה, רב סובר כי שחיטת חצי נחשבת לרוב וכשירה, הרי גם פה ניתן לומר כדברי רב פפא, שתהיה סתירה בין שתי המסקנות של הרוב. שכן, אם שחיטת החצי נחשבת לרוב, גם החצי הנשאר צריך להיות רוב, וזה כמובן לא ייתכן, כאמור לעיל. 
רש''י עונה על כך וקובע, כי בשחיטה ''אין הכחשה'' של החצי השני. שכן, אנו לא דנים בחצי הנשאר בגוף הבהמה, אלא רק בחצי הנשחט. ואם החצי הנשחט נחשב לרוב, הרי שהשחיטה כשירה, ולא דנים בכלל מה דין החצי השני. 
כל זה אינו קורה בדיון של שני חציי התנור. שם, הדיון הוא על שני החלקים. שניהם ''עומדים לדין'', להכרעה, האם הם ''נשברו כדין'', להיות נחשבים בגודל של פחות מחצי התנור השלם. לכן, במקרה כזה שיש דיון על שני החלקים, שם, ורק שם, אנו קובעים כי לא תיתכן ששניהם ייחשבו לרוב, שהרי זו תהיה סתירה מיניה וביה. 
 

מהו המסר?

קביעתו המחודשת של רש''י, והאבחנה בין חלק העומד לדיון, לחלק שאינו עומד לדיון, (אשר בעצם הייתה "מחויבת להיאמר", לאור תשובת רב פפא), מלמדת אותנו עיקרון מאוד חשוב לחיים.
לא תמיד חייבים להסביר את כל התופעות הקורות לנגד עינינו. אמנם בשחיטה, יש לנו את החלק השחוט והחלק הנשאר בגוף הבהמה, אך מכיוון שאותנו כרגע מעניין, מה נשחט, מהו גודל החלק הנשחט ביחס לכל האיבר כולו, אנו בעצם ''מתעלמים'' מן החלק השני ולא דנים בו כלל וכלל.
תובנה זו הינה חלק מתודעת ''זרימת חיים''. כדי להתקדם ולהמשיך לזרום בחיים, אנו לא מתעכבים על כל דבר ודבר.
לא מרגישים כל הזמן, כי הכול צריך להיות ברור ונהיר לנו. לא ולא. אנו צריכים להבין את התופעות שאנו נתקלים בהם, ואיתם אנו חיים, ולא צריכים להתעכב על תופעות נלוות, שאינן מהוות חלק אינטגראלי מחיינו.
יישום עיקרון זה יכול לעזור מאוד מאוד בהרבה מצבים בחיים. למשל, אם יש מתחים ומריבות בין קולגות לעבודה, הרי שיש לדון אך ורק בדברים המפריעים למהלך השוטף הנוכחי, ולא להתחיל לדון ולריב על תופעות נוספות שאינן קשורות ישירות לאירוע המדובר. גם בדיונים בין ילדים, או בין ילדים להורים יש ללכת באותה דרך. אין חובה להגיע לעמק השווה ''בכל סוגיות החיים''. ואם יש אי הסכמה מסוימת, שאינה קשורה למצב הנוכחי, ''אין להיכנס אליו'', ואין חובה לסגור את כל הפינות בכל רגע נתון.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר