דיוק וחידוש ברש"י

יבמות קי

עמוד ב

רש"י ד"ה ומקוו אקוותא. מקהילים תלמידים סביבם שהיו באים לשמוע דבריהם לשון אחר דמקהו אקהתא משיבין קושיות זה לזה:
בגמרא איתא אמר רב נחמן אשכחתיה לרב אדא בר אהבה ולרב חנא חתניה דיתבי וקמקוו אקוותא בשוקא דפומבדיתא ואמרי הא דתנן קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת וכו'.

ברש"י עה"פ  לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא (שילה) שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:(פרק מ"ט פסוק י') לא יסור שבט מיהודה. מדוד ואלך, אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממנים על פי המלכות: ומחקק מבין רגליו. תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל: עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו, וכן תרגם אנקלוס. ומדרש אגדה שילו, שי לו, שנאמר (תהלים עו יב) יובילו שי למורא: ולו יקהת עמים. אסיפת עמים, שהיו''ד עיקר היא ביסוד, כמו (יחזקאל כח יז) יפעתך, ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה והם נקראים עיקר נופל, כגון נו''ן של נוגף ושל נושך ואל''ף (איוב יג יז) שבאחותי באזניכם, (יחזקאל כא כ) ושבאבחת חרב (מ''ב ד ב) ואסוך שמן. אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר (ישעיהו יא י) אליו גוים ידרשו, ודומה לו (משלי ל יז) עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם, לקבוץ קמטים שבפנים מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קו ב) דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי דנהרדעא, ויכול היה לומר קהית עמים:
בהשקפה ראשונה היה נראה לומר ששני הפירושים ברש"י בגירסא תליא מילתא, ולגירסת הגמרא ומקוו אקוותא, פירושו מלשון איסוף, כמקוה מים, ולמעשה רש"י בפירושו לחומש יקהת עמים מפרש בלשון "אסיפת" עמים, אלא שברש"י בחומש מפרש זאת בגירסת הגמרא ומקהו אקהתא, והפירוש השני מלשון קושיות שמשיבין זה לזה הוא הפירוש לגירסא זו בגמרא, ופירושו מלשון הקהה את שיניו שע,י שמשיבין האחר סוגר את פיו ואינו יכול לענות.
ונראה על פי דברי תוספות בהבנתם את דברי רש"י, ששני פירושים אלו לא בגירסא תליא מילתא ומתקיימים בשני הגרסאות, וז"ל תוספות (שם) וקמקוו אקוותא. פי' בקונטרס מקשין קושיות זה לזה וכן פי' ר''ח והביא ראיה מר' יהושע קיהה וטהר (נגעים פ''ד מי''א) דקדק בדבר הרבה וטיהר:
וכן איתא בתוספות (סנהדרין פ"ז ע"ב) רבי יהושע אומר כיהה. פירש בקונטרס כאילו כיהה הנגע דהוא מסימני טהרה כשמשתנה בו לובן שלו לאחר הסגר וקשה היכי פריך בשילהי נזיר (דף סה:) ודילמא כיהה וטמא הא לפירושו כל כיהה טהור ועוד אי כיהה וטמא היינו ת''ק ונראה כגירסת ר''ח קהה בקו''ף ול''ג אומר כלומר ר' יהושע הקשה ודקדק בדבר כמו הקהה את שיניו וכן מקהו אקהייתא בשוקא (יבמות דף קי:) מאספים אסופות של בני אדם כלומר עמדו למניין ולא ידע הש''ס אם להביא ראיה לת''ק או לסתור ולהכי בעי מאי קיהה וקאמר קיהה וטיהר ומיהו בירושלמי דריש שבועות משמע דיש כיהה טמא דאמר התם והתורה אמרה והנה כהה הנגע הכהה טמא וכהה מן הכהה טהור: עכ"ד, וכעין זה איתא גם בתוספות (נידה י"ט ע"א) ע"ש.
שוב נראה מלשונם שמחברים את שני הפירושים לכאורה כאחד.
וע"פ זה נאמר שרש"י ג"כ מפרשם בדרך אחת שהיא אסיפה שכולם שותקים לדברי האחד וזה הוא בוודאי כאן בברכת יהודה שהכוונה שכל הגוים יתכופפו וישתקו למעשה למלך המשיח, וחילק הדברים בשני לשונות בגמרא להקהלת התלמידים ולהשבת קושיות, כדי להסביר יותר מדוע נבחר לשון זה מקוו אקוותא או מקהו אקהתא, ולא נאמר בפשיטות והקהילו תלמידים כי בלשון זה מקוו או מקהו יש משמעות גם של שתיקת הנאספים.
וכפי שרש"י גם חוזר על פירוש זה בפירושו לפסוק במשלי (פרק ל' פסוק כ"א) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר: ומפרש רש"י: ליקהת אם. לקמטיה הנקבצים ונקהין בפני אמו לשון יקהת עמים (בראשית מט) קבוצת עמים והיו''ד יסוד כמו יפעת ויעלת חן: יקרוה. לשון תנקר נקרת הצור (שמות לג) פוריי''ר בלעז יבא העורב שהוא אכזרי על בניו ויקרוה ולא יאכלנה ולא יהנה בה ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויאכלנה ויהנה בה, העורב אכזרי הוא כמו שנאמ' (תהלים קמז) לבני עורב אשר יקראו, והנשר רחמני שנאמר ישאהו על אברתו (דברי' לב),
וגם בלשון רש"י זה נראה חיבור בין שני הפירושים, קמטיה הנקבצים – הנאספים, והנקהין – והמחשיכין.
אמנם הרמב"ן כאן עה"ת הבין אחרת ברש"י וז"ל "אסיפת העמים, שנאמר (ישעיהו יא י): "אליו גוים ידרשו". ודומה לו (משלי ל יז): "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם", לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קי א): "דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא". ויכול לומר קהיית עמים", לשון רש"י. ואינו נראה לפרש ב"יקהת אם" אסיפת אם. ולשון "מקהו קהיאתא" אינו אלא לשון פירכות וקושיות שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה, כי המתקשה בדבר יקרא "קוהה" בלשון חכמים, כמו שאמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה ג ח) "כולם אחוזי חרב" - שהיו כולם שונים הלכה כחרב, שאם בא מעשה אל ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם, וכן עוד שם רבים. וממנו אמרו בגמרא (נזיר סה ב): "ר' יהושע קיהה וטהר", שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח. וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא (בבא מציעא נב א): "מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה", שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו, עכ"ד.
ובנותן טעם לדייק כמה דיוקים נוספים בדברי רש"י עה"ת, א. שאת הפסוק במשלי מביא גם את תחילת הפסוק עין תלעג לאב, משא"כ בלשון הפסוקים הקודמים בעניין זה שמביא מהנביא יפעתך וכו' הביא רק תיבה אחת או שניים מהפסוק, ב. מביא לשון הגמרא ג"כ יותר מן התיבות הנצרכים לו, ג. כתב בתלמוד וכו' במסכת, והא כפל לשון, והרבה פעמים כותב ובלשון ארמי, ד. בפסוקים לא ציין רש"י מ"מ מדוייק, וגם הרבה פעמים שמביא לשון הגמרא לא מציין איפה הגמרא וכאן כתב "ביבמות".
ונראה שרמז בכך רמז נפלא על אופן נוסף שמתבאר הפסוק הזה במשלי, והחוט המשולש בשלושת המקומות הנקשר בפתיל אחד, ונכיר נא למי הפתיל הזה.
הנה הראשון שנזקק לדיני יבמות הוא יהודה, שרצה עד יגדל שלה ויהיה לאיש ויוכל לחלוץ, ונרמז זה בפסוק עד כי יבוא שילה, וכאן טמון תחילת זריחת אורו של משיח המסתיים ביקהת עמים, ולאחר שאונן מייבם את תמר ומת, יהודה משלח את תמר מביתו, ולבסוף הוא היבם, ומקיים בא מצוות ייבום, ונולד פרץ, וממנו בועז שג"כ מייבם את רות (הוא מגואלנו כנאמר שם) ודבר זה רמוז בשני אופנים בפסוק במשלי עין תלעג לאב – היא תמר הקדישה בעינים, וכביכול לועגת לאב התינוקות שברחמה - לאיש אשר אלה לו, ותבז ליקהת אם, זו רות שאינה חוזרת לאמא וכביכול בזה לבית אמא כנאמר בפסוק וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, וייחוס יהודי או גוי נקבע על פי האם, וכן מוזכר שם בפסוקים את עניין הייבום,
ובאופן אחר, עין תלעג לאב זו רות הבאה ממואב שעצם עיניו ולא ידע בשכבה ובקומה, ואף לא התביישה ולעגה לאב וקראהו לבנה מואב, ותבז ליקהת אם, זה יהודה שאומר תקח לה פן נהיה לבוז, ולבסוף שולח את תמר האם של ילדיו לשריפה,
שני אישים אלו יהודה ותמר, רות ובועז, שמהם נולד דוד מלכא משיחא ואורו של משיח, שניהם נדרשים לבית תלמוד לדון בענינם ולהתיר או לאסור את נישואיהם, ורמז רש"י בלשון תלמוד כפי שרש"י מסביר על הפסוק ואת יהודה שלח לפניו גשנה, לפניו. קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה: להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה: וגם הדיון במסכת יבמות הוא בנוגע לשני אחיות יבמות, רמז לתמר ורות, או שני בנות לוט או רות וערפה.
וכן נראה בהמשך פסוק זה במשלי יקרוה עורבי נחל, עורבים אלו תלמידי חכמים שמשחירין עצמם כעורב, וכנאמר במדרש רבה (ויקרא פרשה י"ט) דבר אחר: "קווצותיו" – קוצי ר' אליעזר ור' יהושע. "תלתלים" תלי תלים הם. במי הן מתקיימות, ב"שחורות כעורב" – במי שהוא משחיר ומעריב בהם. אמר ר' שמואל בן נחמן: דברי תורה צריכים השחרה. פרנסה מנין? "מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ" (איוב לח מא) – למד מאליהו, על ידי שהשחיר והעריב בתורה, לא כבר זימנתי לו עורבים? "וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר" (מלכים א יז ו). מהיכן היו מביאים לו? משולחנו של יהושפט. אמר ר' שמואל בן אמי: דברי תורה צריכין השחרה. פרנסה מנין? "מי יכין לעורב צידו" כך, אם אין אדם נעשה אכזרי על גופו ועל בניו ועל ביתו כעורב הזה, אינו זוכה ללמוד תורה, (ע"כ) .
ונוסיף עוד רמז בפסוק זה - יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר, רמז לעורב הנשלח מן התיבה וראה במדרשים שם במה חשד את נח ועוד, ולבסוף העורבים כביכול חוזרים בתשובה, כיהודה החוזר בתשובה הראשון, והם מכלכלים את אליהו הנביא המבשר את ביאת גואלינו בו נתקבץ ונאסף כולנו על כנפי נשרים, אמן כי"ר