סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

לקחת את המושכות לידיים / רפי זברגר

חולין פב ע''א

  

הקדמה

במשנה הראשונה בפרקנו הגדרנו את איסור ''אותו ואת בנו''. נכתב שם כי איסור זה נוהג בבהמה וביתה או בנה, ללא תלות במיקום: ארץ או חוץ לארץ, ואם בארץ - ללא תלות אם בבית המקדש, או מחוצה לו. וכן ללא תלות האם הבהמות הן קודשים או חולין. איסור זה בעצם מחייב שתי פעולות שתתבצענה באותו יום. שחיטת אם וביתה או בנה. 
כמו כן נקבע כי לא משנה את מי שוחטים לפני מי, האם לפני הבת, או להיפך, בשני המקרים מבצע הפעולה השניה עובר על האיסור. המשנה הראשונה בדף שלנו דנה בשני קונים אשר אחד קנה את האם והשני קנה את הבת/בן: 
שנים שלקחו פרה ובנה, איזה שלקח ראשון - ישחט ראשון. ואם קדם השני - זכה:
''זכות הראשונית'' לשחוט את בהמתו נתונה לקונה הראשון. בכל אופן קובעת המשנה, אם השני קדם ושחט את בהמתו, הוא ''זכה'' לאכול את בשר הבהמה באותו יום, והראשון צריך להמתין עוד יום כדי לשחוט את הבהמה שלו. 
 

הנושא

רב יוסף מתייחס למשמעות הדין אשר למדנו במשנה: 
אמר רב יוסף: לענין דינא תנן.
זו הלכה ב''דיני ממונות'', ולא ב''איסור והיתר''. אין שום בעיה הלכתית מדין ''אותו ואת בנו'' שהקונה השני ישחט תחילה, והקונה הראשון ימתין עד למחרת. בכל אופן קובעת המשנה, שאם באו שני הקונים לבית דין, ולמרות שהקונה השני טוען כי הוא נדרש לשחיטה בו ביום יותר מהקונה הראשון, בית דין נותנים ''זכות קדימה'' לקונה הראשון, שכן ''על מנת כן קנה ראשון את בהמתו''. 
''דין'' זה מתבסס על הלכה אחרת הקובעת כי במצב שלא היה מוכר את הבן/בת לקונה אחר, והיה משאיר את הבהמה אצלו, הייתה זכות לקונה להקדים ולשחוט את הבהמה, והמוכר היה חייב להמתין כדי לשחוט את בנה של הבהמה הנמכרת. 
המוכר מכר לקונה השני את ה''זכות'' שהייתה נתונה לו, ולכן גם הקונה השני יצטרך להמתין עד למחרת כדי לשחוט את הבהמה השניה שהוא קנה. 
מספר מפרשים (פרי מגדים ועוד) מעירים כאן הערה מעניינת. אם הקונה הראשון באמת ''לא זקוק'' לשחוט את בהמתו באותו יום, חלה עליו חובה לתת לקונה השני ''זכות קדימה'' מדין ''כופין על מידת סדום", ולא לעמוד על זכותו להקדים ולשחוט לפני הראשון, כפי שאנו פוסקים בכל מקרה של ''זה נהנה וזה אינו חסר''. 
תנא: אם קדם השני - הרי זה זריז ונשכר.
הברייתא מרחיבה את לשון הדין של משנתנו, וקובעת כי אם הקונה הראשון לא הודיע לקונה השני כי הוא חייב לשחוט ביום זה, והשני הקדים לשחוט לפני הראשון, הרי הוא ''זריז'' וגם ''נשכר''. הגמרא מיד מסבירה את שני המרכיבים הללו.
זריז - דלא עבד איסורא, ונשכר - דקאכיל בשרא:
הוא ''זריז'', שכן בגלל זריזות זו לא עבר על איסור של ''אותו ואת בנו''. הוא גם ''נשכר'' שהרי מותר לו לאכול את הבהמה השחוטה, ולא קונסים אותו על הקדמתו לראשון. יש לציין שאחרי שהוא הקדים ושחט, עליו להודיע לקונה הראשון שלא ישחט באותו יום, כדי שהראשון לא יעבור על איסור ''אותו ואת בנו'' (שמלה חדשה). 
 

מהו המסר?

נלמד שני מסרים מהדינים שלמדנו היום:
1. הדין של ''כופין על מידת סדום'' ידוע ומוכר, אך תמיד כדאי לחזור עליו. אין לאדם ''לעמוד על שלו'', אם בכך נגרם נזק לזולת, כאשר הוא עצמו לא נהנה מכך.
אנו שומעים לא מעט פעמים, על אנשים אשר ''עשו דווקא'' ורצו לגרום עוגמת נפש לזולת, רק בגלל סיבה זו או אחרת.
אם אין להם רווח מכך, הרי שזה נוגד בתכלית, לדין של ''כופין על מידת סדום''.
נחנך את ילדינו (ואותנו) שלא לנהוג ''בדרך לא יפה'' זו. בהרבה מקרים בחיים כדאי לוותר לזולת, ולא לעמוד על שלנו, אך בוודאי ובוודאי נשכיל לוותר, במקרים שאנו כלל לא מפסידים מכך, והשני יכול ליהנות ולהרוויח.
2. הקונה השני הזדרז ושחט את בהמתו אשר קנה, ללא שהות וציפייה מיותרת. אמנם, אם היו באים לבית דין, הרי שהיו נותנים לראשון זכות קדימה, אם אמנם היה רוצה בכך. השני לא המתין, אלא שחט את הבהמה ''על הבקר'', ובכך מנע מעצמו מלעבור על איסור, ובסופו של דבר גם נהנה מכך.
אנו לומדים מכך, שרצוי בחיים ''לקחת את המושכות לידיים''. לא להמתין לאחרים, לא להשתהות ולחכות מה יקרה אם וכאשר, לא לפחד מהתוצאות, אלא פשוט ''לקום ולעשות מעשה''. במקביל, אנו מצווים למנוע מחבר לעבור עבירה, ולכן יש להודיע לקונה הראשון כי הוא כבר שחט, ועל הראשון להמתין למחרת, כדי שלא ייכשל חס וחלילה בעבירה.
מסר חשוב לחיים, הדוחף אותנו לעשייה מבלי השתהות מיותרת, וגם דאגה לזולת למנוע ממנו מלעבור עבירה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר