עדים דבר מכוער וקול
יבמות כד ע"ב - כה ע"א
"הנטען על אשת איש וכו'. אמר רב: ובעדים. אמר רב ששת: אמינא, כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא; דתניא: הנטען על אשת איש והוציאוה על ידו, ונתגרשה מתחת ידי אחר, אם כנס - לא יוציא; היכי דמי? אי דאיכא עדים, כי אתא אחר ואפסקיה לקלא מאי הוי? אלא לאו דליכא עדים, וטעמא דאתא אחר ואפסקיה לקלא, הא לאו הכי מפקינן! אמר לך רב: הוא הדין דאע"ג דלא אתא אחר ואפסקיה לקלא - אי איכא עדים מפקינן, אי ליכא עדים לא מפקינן, והכי קאמר, דאע"ג דאתא אחר ואפסקיה לקלא, לכתחלה לא יכנוס.
...ואי בעית אימא: הני מתנייתא - רבי היא; דתניא: רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר - תצא; רוק למעלה מן הכילה, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר - תצא; מנעלים הפוכים תחת המטה, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר - תצא; מנעלים הפוכים, ליחזי דמאן נינהו? אלא מקום מנעלים הפוכים".
הקשה המהרש"א בחידושי הלכות:
"שם גמ' כי אתא אחר ואפסקיה לקלא כו' האי לישנא קצת מגומגם כיון דבאיכא עדים קיימינן השתא מאי אפסקיה לקלא שייך כאן ולא הוי ליה למימר אלא אי דאיכא עדים כי אתא אחר מאי הוי ועיין במרדכי בשם מהר"ם שכתב ליישב זה לשיטת רש"י ושאלתות והניח דבר זה בצ"ע לשיטת התוס' שכתבו בשמעתין בשם ר"ת ור"ח ור"י ע"ש".
הקושיה היא שכיון שיש עדים הרי שיש ודאות שזינו ואיזה שיכות יש כאן לקול שהוא שמועה מסופקת.
גם הלשון קשה: "הנטען על אשת איש וכו'. אמר רב: ובעדים", מה שייך לשון "הנטען" כאשר יש עדים, לא טענה יש כאן אלא ודאות!
כמו כן, כאשר אין עידי זנות אלא רק דבר מכוער, הרי גם בזה נצרכים עדים לוודא שקרה אותו אירוע. ומעתה כיון שבית הדין מכיר את מקור הקול, שהוא הדבר המכוער שאירע בין שניהם, מה מוסיף הקול עצמו – מה איכפת לנו מה הסיק הציבור משמועת אותו אירוע?
שכך לשון הרמב"ם הלכות סוטה פרק ב הלכה יג-יד:
"אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם זה ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער זה הרי זו לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו, ואם עבר ונשאה והיו לה בנים ממנו לא תצא ואם לא היו לה בנים תצא.
במה דברים אמורים שנבוכה העיר עליה ועל זה הנטען יום ומחצה או יתר ואמרו פלוני זנה עם פלונית ולא פסק הקול, והוא שלא היו לה או לו אויבים שמעבירין הקול, אבל אם לא היתה שם רנה לדבר זה בעיר או שפסק הקול שלא מחמת יראה אם נשאת לנטען לא תצא אף על פי שאין לה בנים, אפילו בא עד אחד שזינת עמו לא תצא".
עוד קשה על הרמב"ם שהשמיט מנעלים הפוכים תחת המטה. ואי אפשר לפטור את השאלה בטענה שהרמב"ם כלל מנעלים הפוכים במילים "וכיוצא בזה", שכן בבת מנעלים הפוכים סותרת את אוקימתת הרמב"ם שכתב "ובאו עליה עדים שנסתרה עם זה", כלומר שראוהו העדים, ואילו הגמרא הקשתה: "ליחזי דמאן נינהו?" והסיקה: "אלא מקום מנעלים הפוכים", כלומר שלא ניתן לברר מיהו אותו רוכל פורץ החשוד בזנות.
אלא שכדברי הגמרא, למרות שידוע שאירע המעשה המכוער, לא ידוע בודאות מי היה אותו רוכל היוצא, ולכך נצרך הקול, להצביע על החשוד במעשה. וכן בעידי זנות, יתכן שראוה שזינתה אך לא יכלו להכיר את הבועל כגון שהיו פניו רעולות. ומעתה נצרך הקול להצביע מיהו הנטען על כך.
ומסיקה הסוגיה:
"והלכתא כוותיה דרב, והלכתא כוותיה דרבי. קשיא הלכתא אהלכתא? לא קשיא: הא בקלא דפסיק, הא בקלא דלא פסיק, קלא דלא פסיק וליכא עדים - כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים – כרב".
כלומר שכשיש ודאות בזנות די בקול קל המצביע על זהות הבועל. אך עם דבר מכוער שאין עמו ודאות גמורה על היות עצם הזנות, נצרך גם קול גמור שיצביע מיהו החשוד במעל.
