מים אין בו, נחשים ועקרבים יש בו
שבת כב ע"א
"דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב (בראשית לז, כד) וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם? ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים?! אלא מה תלמוד לומר אין בו מים - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו".
פירש הגר"א בביאורו למשלי (יז, יא) "כלומר מים הוא התורה, וכשמים אין בו והוא רק מהתורה הנקרא מים, תיכף - נחשים ועקרבים יש בו, והוא רע ומרמה".
על דרך זה יתבאר גם הפסוק: (במדבר יג, כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.
עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב – ארץ המנוגבת ויבשה מלחלוחית של תורה. ומי שהוא מנוגב מתורה דבקים בו מיני מדות רעות. 'ספק' (באמונה) בגימטריה 'עמלק'.
וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר – השואף לכבוד ולגדלות כמו הר, דְּבֵקָה בו מידה רעה אחרת: הַחִתִּי – המחיתה, הפחד פן יכשל הוא המכשילו, ככתוב: (משלי י, כד) מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ. וזהו גם הַיְבוּסִי – התבוסתנות. וכאמרם במסכת עירובין דף יג ע"ב: "כל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה - גדולה בורחת ממנו". וזאת באה לו להיותו אֱמֹרִי - אומר הרבה ועושה מעט – (בבא מציעא דף פה ע"ב) "אסתירא בלגינא קיש קיש קריא". [ומלשון אמיר (ישעיהו יז, ו) כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר. כלומר גבוה. וככתוב: (עמוס ב, ט) וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. כך הוסיף בני אלידע].
וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן – אמנם גם אם רוצה להשפיל עצמו למטה מכל, עד לגובה פני הים ועמק הירדן, בא הוא לידי הַכְּנַעֲנִי - כניעה ושפלות מגונה. וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.
וזהו שכתוב בהמשך הפרשה: (יג, לב) וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. אנשי מדות רעות, ומשום כך מצוה להחרימם, ככתוב: (ויקרא יח, ג) וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ. (יח, כז) כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ.
וכן כתב בספר מורה הנבוכים חלק ראשון פרק נד: "כאשר צוה לאבד שבעה עממים ואמר לא תחיה כל נשמה, סמך לו מיד למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותיהם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה' אלהיכם".
והאבן עזרא כתב: (בראשית בהקדמה לשיטה אחרת) "כי השבעה עמים, רמז לדברים נעלמים... נכון הוא להיות לדברים סודות, והם בעצמם אמת גם חידות".
את המדות הרעות שמיצגים העממים, מצוה על כל אחד להחרים גם מתוכו עצמו.
