וּמִקְנֶה רַב הָיָה
ברכות לה ע"א - ע"ב
"רבי לוי רמי: כתיב (תהלים כד, א) לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, וכתיב: (תהלים קטו, טז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה".
העושר עשוי לשמש לטובת בעליו אך עלול גם לגרום לרעתו. וככתוב (שמות כה, ב) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, לא כתוב ויתנו לי אלא ויקחו לי, שכשנותנים להקדש ולצדקה, נעשה אז הממון ממש של הנותן ולטובתו. רק לאחר עשיית מצוה בממון הריהו באמת שלו ולטובתו. אך אם מכוין רק להניחו לעצמו ולהנות ממנו, עליו הכתוב אומר: (קהלת ה, יב) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ.
ומרומז הדבר בטעמי המקרא בפסוק: (במדבר לב, א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד. המילה וּמִקְנֶ֣ה ׀ מוטעמת בטעם מונח לגרמיה שמשמעו מונח לעצמו, היות שכל מחשבת בני גד ובני ראובן היתה נתונה רק לעצמם כיצד ירוויחו מאותו מקנה, ולא עסקו כלל במצות כיבוש ארץ ישראל וברווחת כלל ישראל. ממונם היה פתח החטאת שגרם להם לאותה מחשבת זדון שבהצעתם, עד שקרא עליהם משה: (בפסוק יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל.
אך לאחר שהשלימו את מצוותם, אמר להם יהושע: (יהושע כב, ח) שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד. הטעמים במילים וּבְמִקְנֶ֣ה רַב־מְאֹ֔ד הם מונח זקף, שכבר נזדקף ונתעלה ממונם במעלתו מאחר שנותר מונח בעריהם בעודם חלוצים במלחמת הקודש לצד כתף אחיהם.
