עצמאות כלכלית. / רפי זברגר

תמורה כג ע''א

הקדמה

במשנה בדף כ''ב למדנו על שמונה מקרים בהם הפרישו בהמה או כסף להקדישה לחטאת ואבדה, הפרישו אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאה הבהמה הראשונה. ההבדל בין המקרים, בעיתוי של לקיחת הבהמה השניה, ו/או עיתוי מציאת הבהמה הראשונה. היום נדון בדברי רבי אמי העוסקים באדם שהפריש מלכתחילה שתי בהמות או כסף, אחת לקרבן ואחת ל"אחריות" (אם יקרה משהו לבהמה הראשונה, השניה כבר תהיה מוכנה להחליפה).
 

הנושא

אמר רבי אמי: המפריש שני ציבורי מעות לאחריות - מתכפר באחד מהן, ושני יפלו לנדבה.
פוסק רבי אמי כי המפריש יכול להחליט באילו מעות ישתמש עבור החטאת שלו, והמעות השניים ילכו לנדבת עולות ציבור, כיוון שהמעות הראשונות לא אבדו, ולכן אין דין של "חטאת מתה" המחייבת להוליך את המעות השניות לים המלח. 
אליבא דמאן? אילימא אליבא דרבי - פשיטא דיפלו לנדבה. עד כאן לא קאמר רבי אלא במפריש לאבוד, אבל לאחריות - מודה.
מנסה הגמרא להבין לפי איזו שיטת תנאים שלמדנו במשנה, סובר רב אמי בפסקו זה. אם לשיטת רבי, המחייב מיתה אם הבהמה הראשונה אבדה אפילו לאחר הפרשה בלבד, הרי ברור מדוע לפי שיטתו של רבי, ניתן להביא את ייתרת הכסף לנדבה, שהרי רבי שמעון דיבר רק במקרה בהפרשת כסף נוסף לאחד איבוד הכסף הראשון, אך במקרה שלנו, בו המפריש מראש הפריש שני ציבורי מעות, כנראה שרבי שמעון יסכים כי ניתן לתת את יתרת הכסף לנדבת עולות ציבור.
ואלא אליבא דרבנן? פשיטא ליה דיפלו לנדבה, קל וחומר: השתא מפריש לאיבוד - אמור רבנן לאו כאיבוד דמי, לאחריות מיבעיא?
לא ייתכן שרבי אמי חידש את דינו לשיטת חכמים. שהרי חכמים פוסקים שאפילו אם נאבדו המעות הראשונות, ניתן לתת את המעות השניות לנדבה, הרי קל וחומר שאדם הפריש מראש את שתי ציבורי המעות, שלאחר שהשתמש בציבור מעות אחת לחטאת, הרי שהציבור השני יוכל להינתן לנדבת ציבור.
ואלא אליבא דרבי שמעון איצטריכא ליה. מהו דתימא לית ליה לרבי שמעון נדבה? קא משמע לן דאית ליה נדבה.
לכן קובעת המשנה, כי דברי רבי אמי מוסבים לשיטת רבי שמעון אשר למדנו בפרק ראשון, הסובר כי כל חמש חטאות מתות בכל מקרה, ולא ניתנות לנדבת ציבור. לכן רבי אמי מחדש ואומר לשיטת רבי שמעון, כי אם הפרישו שתי ציבורי מעות (ולא בהמות), והשתמשו באחת מהנה, הרי שהשנייה יכולה להינתן לנדבת ציבור.
ומי מצית אמרת דלית ליה נדבה לרבי שמעון? והתנן (שקלים ו', ה'): שלשה עשר שופרות היו במקדש, והיה כתוב עליהן: תיקלין חדתין ועתיקין, קינין, וגוזלי עולה, עצים, ולבונה, וזהב לכפרת, וששה לנדבה. ותני עלה: ששה לנדבה - לעולה הבאה מן המותרות, שאין עורה לכהנים, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה, ואמרי לה רבי שמעון: אם כן בטלה מדרשו של יהוידע הכהן, דתניא: זה מדרש דרש יהוידע הכהן (ויקרא ה', י''ט): אָשָׁם הוּא, אָשֹׁם אָשַׁם לַה'. - להביא כל דבר הבא ממותר חטאות ואשמות, ליקח בדמיו עולות הבשר לשם ועורות לכהנים, אלמא: אית ליה נדבה לרבי שמעון!
שואלת הגמרא על האוקימתא האחרונה, כי רבי אמי חידש דינו לשיטת רבי שמעון. ותמהה הגמרא: האם באמת ללא דינו של רבי אמי, היינו חושבים כי רבי שמעון סובר שאין אפשרות לתת לנדבת ציבור (ולכן רבי אמי חידש שאמנם ניתן לתת לנדבת ציבור). ממשיכה הגמרא ואומרת, כי מצאנו דבריו על המשנה במסכת שקלים, שגם רבי שמעון מסכים כי ישנה אפשרות לתת לנדבת ציבור. המשנה שם דנה על שלושה עשר שופרות שהיו במקדש, בהם היו תורמים אנשים לבית המקדש, כאשר כל ''שופר'' הוא בעצם קופה לתרומות למטרה מסוימת: שבעה שופרות כל אחת למטרה אחרת (למשל: מחצית השקל של שנה זו, מחצית השקל משנים קודמות, מעות עבור שני תורים או שני בני יונה (קינים) לטהרת זב, זבה, יולדת ומצורע, ועוד ששה שופרות לנדבת ציבור. בהמשך יש גירסא כי רבי שמעון ציטט את דעת יהוידע הכהן, הסובר כי מותר חטאות ואשמות הולך לנדבת ציבור. נדבה זו כוללת גם את הכסף שקבלו ממכירת עורות עולת ציבור, שכן, העור של עולת ציבור לא ניתנת לכהנים (כמו עורות של "עולות רגילים'') אלא נמכרת ובדמיה קונים עוד עולות ציבור לקיץ המזבח. אם כן, מסכמת הגמרא: אין צורך בדברי רבי אמי, שהרי רבי שמעון בעצמו סובר כי מותר אשם וחטאת (וכן, מותר שני ציבורי מעות מוגדרים כמותר) הולך לנדבת ציבור. 
איצטריך: סלקא דעתך אמינא, כי אית ליה נדבה לרבי שמעון, בחד סידרא, אבל בתרי סדרי לא – קא משמע לן. 
עונה הגמרא כי רבי אמי בכל חידש לשיטת רבי שמעון. שהרי ניתן היה לחשוב כי רבי שמעון אמר מותר אשם וחטאת לנדבת ציבור רק כאשר מדובר באדם שהפריש מעות לחטאת או אשם, ונשאר עודף (הוזל מחיר הבהמות). אבל אם הפריש שני ציבורי מעות, והשתמש באחת מהן לבהמת חטאת או אשם, ציבור המעות השני ייחשב ל"דחוי", ואינו ניתן לנדבת ציבור. לכן חידש רבי אמי בשיטת רבי שמעון, כי גם מותר שני ציבורי מעות, הולך לנדבת ציבור. 
 

מהו המסר

הזכרנו בשיטת רבי שמעון לעיל, כי עורות בהמת נדבת ציבור אינן ניתנות לכוהנים אלא נמכרות, ובכסף זה קונים עוד נדבות ציבור (עולות לקיץ המזבח) וחוזר חלילה. אמנם דמי העור הם חלק קטן מערך בהמה כולה, אך בכל אופן אנו נמצאים בלולאה אינסופית של הבאת עולות נדבה, מכירת עורותיהן, ושוב הבאת עולות נדבה, וחוזר חלילה עד אין סוף.
משמעות לולאה אינסופית זו מלמדת אותנו כי "תרומה ציבורית" זו, במידה מסוימת ''מפרנסת'' את עצמה.
ניתן לכנות התנהלות זאת, כדוגמא לסוג של ''מודל לעצמאות כלכלית''. כיום, ישנם מוסדות וארגונים לא מעטים, אשר שואפים לעצמאות כלכלית בתוך הארגון. הדבר נעשה על ידי מציאת פעילויות ושירותים שהארגון יכול לספק לאחרים, כדי לא להיזקק לשירותים ותרומות מגורמי חוץ ארגון. למדנו היום אפשרות אחת קטנה המביאה לעצמאות, ושאיפת כל מוסד וארגון למצוא עוד ועוד אפשרויות כאלו, אשר יקרבו אותם לעצמאותם הכלכלית.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]