כללים גורפים / רפי זברגר

תמורה לג ע''א-ע"ב

הקדמה

לאחר שלמדנו בסיפא של המשנה הקודמת, מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון לגבי בהמות שהוקדשו ונפל בהם מום, האם ניתן לפדותם לאחר מותם, כאשר לפי תנא קמא אין לפדותם אלא יקברו, דנה משנה בדף שלנו על כל איסורי הנאה החייבים בקבורה. ולאחר פירוט נקברים, ממשיכה המשנה לפרט את החייבים בשריפה. במאמר זה נתמקד בחלק הראשון של המשנה הדן בנקברים. 
 

הנושא

ואלו הן הנקברין:
כותרת הרישא של המשנה הדנה באיסורי הנאה אשר קבלה בפי רבותינו שיש לקבור אותם. 
1. קדשים שהפילה - יקברו.
נפלים שנפלו מבהמה שהוקדשה, הרי הם גם קדושים (לפי השיטה הסוברת שעובר קדושה כבר במעי אמה). ולכן יש לקבור אותם בדומה למצב שבו האמא מתה. 
2. הפילה שליא - תקבר.
השליא היא ה''כיס'' שבו גדל העובר. אם הוא נפל בשלבים הראשונים של ההריון, למרות שעדיין לא ניכר העובר בשליא, אנו פוסקים כי ''אין שליא בלא וולד'', ומכיוון שכך אנו מחייבים לקבור את השליא. 
3. ושור הנסקל,
שור שנגמר דינו לסקילה עקב כך שהרג אדם או רבע אישה - אסור בהנאה. גם אם שחטו אותו לפני סקילתו, יש לקוברו. 
4. ועגלה ערופה,
כאשר נמצא הרוג בין שני ערים ולא ידוע מי הרגו, זקני העיר הקרובה לחלל, מביאים עגלה לנחל ועורפים אותו (ואומרים: ידינו לא שפכו את הדם הזה). לאחר עריפתו נאסרה העגלה בהנאה ויש לקוברה.
5. וצפרי מצורע,
יש להביא שתי ציפורים בתהליך טהרת המצורע ביום טהרתו. אחת נשחטת, והשניה נטבלת בדם הציפור השחוטה. הציפור השחוטה אסורה בהנאה ויש לקוברה. 
6. ושיער נזיר,
בשני מצבים יש לגלח את שער הנזיר. אם נטמא בימי נזירותו – מגלח את שערו, ולאחר הבאת קרבנות מתחיל שוב את ימי נזירותו, וכן נזיר שסיים את תקופת הנזירות, גם כן מגלח את שערו ומביא קרבנות ובכך מסיים את נזירותו. יש דיון בראשונים האם דין קבורת השער הוא בשני המקרים או אינו אלא רק בשער נזיר שנטמא (אשר נאסר בהנאה), שהרי שער נזיר שסיים נזירותו נשרף מתחת למקום בישול קרבנות השלמים שמביא. 
7. ופטר חמור,
אם לא פדו את פטר חמור (בכור) בשה, כפי שמצווה לכתחילה לעשות, הרי שיש לערוף את ראש החמור. חמור זה שנערפה ראשו - אסור בהנאה וחייב בקבורה. 
8. ובשר בחלב,
מתוך חזרת התורה שלוש פעמים על איסור ''לא תבשל גדי בחלב אימו'' לומדים חכמים כי בשר וחלב שנתבשלו יחדיו, אסורים גם באכילה וגם בהנאה. עקב איסור ההנאה יש לקבור את התערובת. 
9. וחולין שנשחטו בעזרה,
שחיטת בשר חולין חייבת להיעשות מחוץ לעזרה. ואם עברו על האיסור ושחטו חולין בעזרה – הרי הבשר אסור בהנאה וחייב בקבורה. 
רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה. 
רבי שמעון חולק על הדין האחרון, וסובר כי בשר חולין הנשחט בעזרה אינו נקבר אלא נשרף. סברתו לפי רש''י מחשש שמא יחשבו שהבשר הינו בשר קודשים שנפסל, החייב בשריפה. מתוך חשש זה פסק רבי שמעון כי כל בשר אשר נפסל בעזרה, בין אם הוא קודשים ובין אם הוא חולין יישרף. 
 

מהו המסר

למדנו בשיטת רבי שמעון לעיל, כי למרות שמעיקר הדין יש לקבור בהמת חולין שנשחטה בעזרה, הרי כדי שאנשים לא יטעו ויחשבו כי מדובר בבהמת קודשים, החילו את דין השריפה על כל בהמה הנפסלת בעזרה.
ניתן ללמוד מכך "דרכי הפשטה". כדי לפשט דברים, הלכות, ונושאים שונים, הרי שכדאי ורצוי לקבוע כללים גורפים. ל''אדם רגיל'' קשה לזכור חילוקים והתנהגויות שונות לפי מצבים שונים. אם ניתן לקבוע כללים יותר גורפים, ובכך להכליל מקרים רבים תחת כלל אחד - הרי זה עדיף ומומלץ.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]