חיזוקים חיוביים / רפי זברגר

כריתות ה ע''א
  

הקדמה

בין חיובי הכרת אשר למדנו במשנה הראשונה של המסכת נמנה גם אוכל פיגול ונותר. הגמרא דנה על מקור ענישת כרת לעבירות אלו. 
 

הנושא

הגמרא מציגה ארבע מימרות של אמוראים אשר למדו במסורת, עונשים לעבירות מכוח גזירה שווה. אמנם יש כלל ''אין עונשין מן הדין'', הקובע כי אין להעניש מכוח לימוד קל וחומר בתורה. אך אין כלל מקביל הקובע כי גם אין להעניש מכוח גזירה שווה. ואמנם, לימוד הנלמד במסורת מגזירה שווה (שהרי ''אין אדם דן גזירה שווה מעצמו") יכול ללמד אותנו גם כיצד להעניש עוברי עבירה. 
1. אמר רבי ינאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי פיגול, אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה. דאמר רבי יוחנן תני זבדא בר לוי: נאמר להלן (ויקרא י''ט, ח'): וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ, ונאמר כאן (ויקרא ז', י''ח): וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא. מה להלן כרת, אף כאן כרת.
גזירה שווה של המילים ''עון ישא'' בין פיגול לנותר, מלמד אותנו כי כשם שאדם המשאיר בשר מקרבנו לאחר זמנו (איסור נותר) מתחייב בכרת, כך גם אדם האוכל קרבן פיגול (הוסבר במאמר של הדף הקודם) יתחייב בכרת. 
כיצד אנו יודעים שבאיסור נותר נענשים בכרת נלמד בלימוד הבא.
2. אמר רבי סימאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי נותר, אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שווה. מאי היא? יליף קדש קדש: וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ (ויקרא י''ט, ח'), וכתיב (שמות, כ''ט, ל''ד): וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא.
הגזירה שווה היא מן המילה קודש הנאמר בפסוק בויקרא וגם בפסוק בספר שמות. הפסוק בויקרא מדבר על עונש כרת, אך לא ברור מה נושא הפסוק. מתוך גזירה שווה לפסוק בשמות, אנו לומדים כי הפסוק בויקרא עוסק בנותר. מסקנה: על איסור נותר יש עונש כרת. 
3. אמר אביי: לעולם אל תהי גזירה שווה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו, הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שווה. דאמר רבא אמר לי רבי יצחק בר אבדימי: אתיא הנה הנה לאיסורא, אתיא זמה זמה לשרפה. 
איסור ועונש נוספים לומדים משני לימודים של גזירה שווה. לומדים שיש איסור על הבא על ביתו מאנוסתו, מגזירה שווה ''הנה הנה'': כתוב בדין בת ביתו מאנוסתו (ויקרא, י''ח, י'): עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה (הפסוק עוסק באדם שבא על ביתו מאנוסתו או בת ביתו מאנוסתו), וכתוב באיסור בת אישתו (שם פסוק י''ז): עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָה,ּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא. גזירה שווה זו מן המילה הֵנָּה אנו למדים כי כמו שאין חילוק באיסור ביאה על בת אשתו או על בת בתה של אשתו, כך אין חילוק בין אדם אשר בא על בת אנוסתו או על בת ביתה של אנוסתו ושתיהן אסורות. 
וגזירה שווה שנייה של ''זימה זימה'', בין בת אשתו לאם אשתו, לומדים כי בת אשתו חייב בשריפה: כתוב בבת אשתו (ויקרא י''ח, י''ד): עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא , ונכתב בעונש הבא על אם אשתו (ויקרא כ', י''ד): וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם
כמו שאם אשתו דינה בשריפה, נלמד מגזירה שווה כי גם בת אשתו דינה בשריפה.
ומן הגזירה שווה הראשונה אנו למדים כי בת אנוסתו היא כמו בת אשתו, ולכן גם הבא על בת אנוסתו חייב שריפה. 
4. אמר רב אשי: אל תהי גזירה שווה קלה בעיניך. שהרי נסקלים הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שווה. דתניא: נאמר כאן (ויקרא כ', ט''ז) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם , ונאמר באוב וידעוני (שם כ''ז) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם, מה להלן בסקילה - אף כאן בסקילה:
התורה מצווה מספר איסורים בפרק כ' פסוקים י''א-ט''ז – ביאת על אשת אביו, כלתו, בא על הזכר, אשה הנרבעת לבהמה ואחרי כל איסורים הללו נאמרה המילה דמיהם בם, וכן באותו פרק פסוק כ''ז באיסור אוב וידעוני נאמרו גם המילים דמיהם בם. מכוח גזירה שווה אנו למדים עונש סקילה על ארבעת האיסורים הללו כמו עונש על אוב וידעוני. 
 

מהו המסר

מדוע חזרו ארבעה חכמים על אותו פתיח ''אל תהי גזירה שווה קלה בעיניך'' בפתיחת לימוד גזירה שווה שהם קיבלו במסורת מאבותיהם, ובעזרתה למדו על אופן ענישה? ייתכן לומר כי ''הייתה אווירה'' שאין אפשרות ללמוד מכוח גזירה שווה אופני ענישה (אולי בדומה לכלל ''אין עונשין מן הדין'' המוזכר לעיל), ולכן ''הרגישו'' חכמים אלו צורך אמיתי לחזק את כולנו בעיקרון זה, ובכוח הגדול שיש לגזירה שווה, המקנה לבית הדין אפשרות להעניש אפילו בדין שריפה וסקילה (כדברי אביי ורב אשי) או להכיל דין כרת על עבירות אחרות.
נלמד מכאן כיצד ניתן ללמד ו"לחזק" את עצמנו, את ילדינו ומכרינו. לא פעם יש לנו "תחושות הדורשות חיזוקים". לפעמים מדובר ''בחיזוקים נפשיים'', כאשר נפשנו מדוכדכת קמעה, או אף ב''חיזוקים רוחניים'' כאשר יש לנו ''ירידה במוטיבציה" לקיום מצווה מסוימת וכדו'. אנו "נדרשים" למתן חיזוקים חיוביים אשר יתנו לנו כוחות לעלות ולהתגבר על ''נפילות'' אלו, ו''לחזור לאיזון'' נפשי או רוחני.
משפט כמו ''אל תהי גזירה שווה קלה בעיניך'' בעצם מלמדת אותנו להתייחס בכל הכבוד הראוי לגזירה שווה, עד כדי לימוד ענישה מכוחה. משפט זה מחזק אותנו "להאמין בכוחה הרב'' של גזירה שווה, וללכת לאורה בכל מה שהיא מלמדת. כמו כן, חיזוקים בתחומים אחרים מחזירים לנו את האמונה בכוחנו הרב, ביכולתנו להרגיש טוב (''בנפילה נפשית'') וביכולתנו לקיים את המצוות המוטלות עלינו בלב שלם ובנפש חפצה ("בנפילה רוחנית''). חיזוקים כאלו וחיזוקים אחרים טובים וחשובים כל השנה, אך משמעותיים שבעתיים בימי אלול הקרבים ובאים עלינו לטובה (תשע''ט).


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]