אלו ואלו דברי אלקים חיים / רפי זברגר

כריתות ז ע''ב
  

הקדמה

במשנה הראשונה למדנו על שלושים וששה חייבי כרת, שאם עברו בשוגג חייבים חטאת (חוץ מפסח ומילה שהן מצוות עשה). במשנה הראשונה בדף שלנו אנו דנים על מצבים שונים של הבאת קרבן חטאת, והפעם ללא מעשה עבירה. 
 

הנושא

יש מביאות קרבן ונאכל, ויש מביאות קרבן ואינו נאכל, ויש שאינם מביאות.
אשה יולדת חייבת להביא שני קרבנות אחד לעולה ואחד לחטאת. עולה יכולה להיות או כבש או עוף, תלוי במצבה הכלכלי של האשה. לחטאת תמיד מביאים עוף (תור או בן יונה). גם אם יש ספק הוולד, לגבי קרבן עולה אין בעיה, שכן ניתן להביא קרבן עולה גם לנדבה ולכן ניתן להתנות את קרבן עולה, שאם אינו עולה לשם יולדת, הרי הוא קרבן עולת נדבה. אך בקרבן חטאת אין נדבה ולכן קובעת המשנה כי ישנן שלוש אפשרויות: כאשר ישנה הכרעה וודאית כי מדובר בוולד – הרי שמביאים קרבן חטאת ואף כוהנים אוכלים אותו. אם יש ספק – מביאים קרבן חטאת אך אסור באכילה (העוף אינו נשחט אלא נמלק, ולכן, אם אינו קרבן אלא חולין – נאסר באכילה). ואם ברור לנו שלא היה וולד בלידה – אין מביאים כלל קרבן. המשנה נותנת דוגמאות לכל אחד מהאפשרויות.
מביאות קרבן ונאכל המפלת:
1. כמין בהמה חיה ועוף דרבי מאיר, וחכמים אומרים: עד שיהא בו מצורת אדם.
אם צורת הוולד אינו כשל בן אדם אלא כמו חיה או עוף – ישנה מחלוקת תנאים. רבי מאיר קיבל במסורת גזירה שווה בפסוקי בריאת העולם, בין יצירת האדם ליצירת החיות, ולכן קובע שגם וולד בצורת חיה או עוף מוגדרת כוולד וודאי, ולכן ניתן אף לאכול את בשר קרבן חטאת יולדת עליו. חכמים לא קבלו במסורת את הגזירה שווה הנ''ל, ולכן פוסקים כי חיה ועוף אינם וולד אדם, ולכן אסור לכוהנים לאכול את בשר חטאת היולדת שלהם. 
2. המפלת סנדל או שיליא או שפיר מרוקם.
אלו שלוש צורות של הפלה, שבכולן קובעת המשנה כי היה וולד וודאי:
a. סנדל – אם יש תאומים בבטן האמא, ואחד ''מועך'' את השני, עד כדי שנראה כמו "סנדל". הרי גם הוולד הסנדל נחשב כוולד לכל דבר, המחייב קרבן חטאת. יש להעמיד כי הוולד השני אינו מחייב קרבן, כגון שיצא בניתוח קיסרי וכדו', ולכן פוסקת המשנה שה''סנדל'' מחייב קרבן וניתן לאוכלו. 
b. שיליא – הוזכרה כבר לעיל, מדובר בקרום העוטף את הוולד. ולאור הכלל ''אין שיליא בלא וולד'' קובעת המשנה, כי אין ספק שהיה וולד בשיליא, אף שלא ראו אותו, ולכן חייבים בקרבן חטאת ומותר לאוכלו. 
c. שפיר הינו העור בשלבים הראשונים של יצירת הוולד. בשלב הראשון השפיר ''אינו מרוקם'' כך שלא רואים את צורת האיברים, ואם האשה הפילה בשלב זה אין מביאים חטאת. אך אם כבר ניתן להבחין בצורת האיברים החיצוניים של השפיר, אף שעדיין לא נוצרו כל האיברים הפנימיים, הרי הוא ''שפיר מרוקם'' ומוגדר כוולד, המחייב קרבן חטאת, אשר מותר לאוכלו. 
3. והיוצא מחותך
לא עלינו, אם חתכו את הוולד בשעת יציאתו מרחם אימו – למרות זאת מוגדר כוולד המחייב קרבן חטאת. 
4. וכן שפחה שהפילה - מביאה קרבן ונאכל.
שפחה כנענית הנשואה ליהודי חייבת במצוות כאישה, ולכן נתחייבה גם בהבאת קרבן יולדת, ומותר לאכול בשר קרבנה (הגמרא מסבירה מה החידוש בדין זה). 
ואלו מביאות ואינן נאכלות:
במקרי ספק, האשה מביאה קרבן, אך כמוסבר לעיל, אסור לאוכלה.
1. המפלת ואין יודע מה הפילה.
אם לא ידוע מה נולד, עובר תקין או צורת דגים או חגבים, אשר נלמד בהמשך המשנה שאין להביא קרבן יולדת עליהם, מכוח ספק זה מביאים קרבן אך לא אוכלים אותו. 
2. ושתי נשים שהפילו אחת ממין פטור ואחת ממין חובה.
אם שתי נשים ילדו בחשיכה, אחת ילדה עובר המחייב קרבן שמותר לאוכלו (כדוגמאות שלמדנו ברישא), והשניה ילד וולד הפטור לגמרי מקרבן (כדוגמאות שנלמד בסיפא) הרי שתיהן חייבות להביא קרבן חטאת מספק, אך אסור לאוכלם מספק שמא אנו קרבן אלא חולין, ואין לאכול עוף חולין אשר נמלק. 
אמר רבי יוסי: אימתי בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב, אבל אם היו שתיהן עומדות - שתיהן מביאות קרבן ונאכל.
רבי יוסי סובר כי ניתן להעמיד את שתי הנשים יחדיו, ואז יביאו שתיהן קרבן חטאת אחד, ויתנו עליו: אם אשה א' ילדה וולד המחייב קרבן, הרי קרבן זה עבורה, ואם אשה ב' ילדה וולד המחייב קרבן, הרי הקרבן עבורה. באופן זה נאכל הקרבן, שהרי בכל מקרה הקרבן כשר. [יש מחלוקת פרשנים, האם רבי יוסי חולק על תנא קמא או מפרשו].
אלו שאין מביאות:
1. המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים.
ברישא נפסק כי היולדת ''שפיר מרוקם'' חייבת להביא קרבן חטאת וניתן לאוכלו. עתה אנו פוסקים כי אם השפיר אינו מרוקם אלא מלא מים, דם או נוזל בצבעים שונים (בלשון המשנה ''גנינים''), הרי שמקרים אלו מוגדרים כ''שפיר שאינו מרוקם'' ולכן אין חייבים כלל להביא קרבן חטאת. 
2. המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים.
הזכרנו דינים אלו לעיל במשנה: אם צורת הוולד כמו דגים, חגבים או שקצים (לא כמו בהמה או עוף אשר למדנו ברישא) הרי אין זה מוגדר כעובר כלל וכלל, ולכן אין להביא קרבן חטאת יולדת. 
3. המפלת יום ארבעים ויוצא דופן.
בארבעים יום הראשונים ליצירת הוולד, אינו אלא ''מים'' ולא מוגדר כוולד. וכן, וולד הנולד בניתוח קיסרי ולא בלידה טבעית, שניהם אינם חייבים להביא קרבן חטאת.
ר' שמעון מחייב ביוצא דופן:
רבי שמעון חולק על תנא קמא וסובר כי גם אשה שילדה בניתוח קיסרי חייבת בקרבן יולדת. הגמרא מביאה את המקורות מפסוקים בתורה, גם לרבי שמעון וגם לתנא קמא. 
 

מהו המסר

גם בדין הראשון של המשנה וגם בדין האחרון ישנה מחלוקת בין תנאים. ברישא המחלוקת היא לגבי גזירה שווה במעשה בראשית בין אדם ליצורים אחרים כמו חיות ובהמות, ובסיפא המחלוקת היא לגבי לימוד מתוך פסוקים בפרשת יולדת. אמנם לימוד גזירה שווה אדם אינו עושה מעצמו (אין אדם דן גזירה שווה מעצמו) אלא קבלה מרבותיו, אבל בכל אופן אנו רואים פה שתי דוגמאות של הסתכלויות שונות והפוכות על דינים של טומאת יולדת. בדין יוצא דופן, גם חכמים וגם רבי שמעון קראו את הפסוקים בתורה, ובכל אופן כל אחד שם את הפוקוס (או קיבל מרבותיו הסתכלות זו), על מבט אחר, או מפסוק אחר, ולאור זאת קבעו את דעתם.
ניתן ללמוד מכאן (כמו גם ממחלוקות רבות בש''ס) מסר חשוב ומעניין. שתי הסתכלויות, שני מבטים, שני לימודים שונים מפסוקים בתורה המגיעים למסקנות סותרות אחד את רעותה. נראה שעל מחלוקות כגון אלו כיוונו חכמים באומרם (עירובין י''ג, ב'): אלו ואלו דברי אלוקים חיים. זה ממש כך. שתי הדעות, גם ברישא וגם בסיפא, מגובות במקור מהימן או בלימוד מפסוק מפורש בתורה, למרות שהמסקנות שונות. בהחלט ניתן לומר כי יש פנים רבות לתורה - ניתן לראות כך, וניתן לראות גם אחרת.
מסקנה לחיי המעשה: גם בדיונים ובוויכוחים שמתנהלים בין אנשים, ניתן בהרבה מקרים, לראות הגיון וסברה בכל אחת מן הדעות. הראשון שם דגש על עניין אחד, והשני שם את הדגש על נושא אחר. לכן, מאוד רצוי בכל דיון, להבין עד הסוף מה שורש דעתו של כל אחד, ולמרות חוסר הסכמה, יש לבחון גם מבטים שונים משלנו, ולקבלם בהבנה ובכבוד.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]