לא ללכת ''ראש בקיר'' / רפי זברגר

כריתות י ע''ב - יא ע''א
  

הקדמה

במשנה בדף ט. למדנו על ארבעה מקרים בהם דין מזיד שווה לדין שוגג. אחד מארבעת המקרים היה שפחה חרופה (שפחה כנענית, הסבר מפורט במשנה שנלמד היום). ובמשנה הראשונה במסכת למדנו על העריות החייבות כרת. 
המשנה השניה בדף י' מלמדת אותנו את ההבדלים בין כל העריות לדין שפחה חרופה.
 

הנושא

מה בין שפחה לבין כל העריות, שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן.
יש הבדלי דינים גם בענישה וגם בקרבן, בין אדם שעבר על איסור עריות, לאדם אשר בא על שפחה חרופה, ונפרטם:
1. שכל העריות - בחטאת, ושפחה - באשם.
הבא על אחת מן העריות בשוגג מביא חטאת , והבא על שפחה חרופה בשוגג (או במזיד, כפי שלמדנו במשנה בדף ט. כדלעיל) מביא קרבן אשם. 
2. כל העריות (בנקבה ושפחה בזכר כל העריות) 
לפי גרסה זו (שלא כתובה בכל הנוסחאות) קרבן הבא על העריות בשוגג הינו נקבה (כשבה), וקרבן הבא על שפחה חרופה הינו זכר (איל). לכאורה אין צורך לומר הבדל זה, כי הוא נובע מן ההבדל הקודם, וזו הסיבה לכך שלא כולם גורסים הבדל זה. 
3. אחד האיש ואחד האשה - שווין במכות ובקרבן, ובשפחה - לא השוה לא האיש לאשה במכות, ולא השוה אשה לאיש בקרבן.
באיסורי עריות, דין האיש והאישה שווים. כשעברו על עריות במזיד שאין עליהם עונש כרת – גם האיש וגם האישה לוקים, ואם עברו בשוגג – האיש והאישה חייבים חטאת. לעומת זאת, הבא על השפחה במזיד – רק האשה לוקה, ולא האיש, ואם עברו בשוגג – רק האיש מביא קרבן אשם ולא האישה. 
4. כל העריות - עשה בהן את המערה כגומר.
בכל העריות מתחייבים כבר בהעראה (תחילת ביאה), ובשפחה מתחייבים רק אם סיים ביאתו. 
5. וחייב על כל ביאה וביאה.
בכל העריות אם אדם עבר על האיסור מספר פעמים, כאשר בכל פעם "העלם" שונה (נודע לו בין ביאה לביאה כי המעשה אסור, ושוב חזר ונעלם ממנו) חייב על כל ביאה וביאה. לעומת זאת בשפחה חרופה חייב רק פעם אחת (גם זאת למדנו במשנה לעיל (ט.)).
6. זו חומר החמיר בשפחה - שעשה בה את המזיד כשוגג.
המשנה שלנו חוזרת על הדין שלמדנו במשנה בדף ט. (כפי שהזכרנו בהקדמה), הקובעת כי הבא על שפחה חרופה במזיד, דינו כמו הבא על שפחה חרופה בשוגג, וחייב להביא קרבן ''אשם שפחה חרופה''.
איזו שפחה? כל שחציה שפחה וחציה בת חורין, שנאמר (ויקרא י''ט, כ'): וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה- דברי ר' יהודה [עקיבא]. ר' ישמעאל אומר: זו היא שפחה ודאית.
לאחר שלמדנו הבדלים בין שפחה חרופה לשאר עריות, המשנה מגדירה וקובעת מי היא שפחה חרופה. לפי רבי יהודה [לפי גרסה אחרת רבי עקיבא] מדובר בשפחה כנענית שהייתה בבעלות שני שותפים. אפשרות זו תיתכן במצב של ''חציה שפחה וחצייה בת חורין'', כאשר בעל אחד שחרר אותה לחופשי, והבעל השני לא. התנא לומד זאת מן המילים וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה במשמעות שהיה פדיון חלקי.
רבי ישמעאל חולק וסובר כי מדובר ב''שפחה כנענית גמורה''. הגמרא מסבירה כי רבי ישמעאל מסביר ש"התורה דברה כלשון בני אדם" ואין ללמוד מן המילים וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה כי מדובר בחצייה שפחה וחצייה בת חורין.
ר' אליעזר בן יעקב אומר כל עריות מפורשות, ושיור אין לנו אלא חציה שפחה וחציה בת חורין:
נלמד את הגמרא ביחס לדעתו של רבי אליעזר: 
ר' אלעזר בן עזריה היינו ר"ע?
שואלת הגמרא מה הוסיף רבי אלעזר על דינו של רבי עקיבא [הברייתא בגמרא מייחסת דעה זו לרבי עקיבא, כגרסה השנייה במשנה], הרי לכאורה הם פוסקים אותו דבר? 
לר' ישמעאל קאמר: לדידי, בעלמא כוותיך סבירא ליה, דדברה תורה כלשון בני אדם. והכא שאני: מכדי כתיב ליה קרא: כי לא חופשה, והפדה לא נפדתה למה לי? שמע מינה: להכי אתא - לחציה שפחה וחציה בת חורין לאחרים.
עונה הגמרא כי אמנם כן. אין הבדל בין דעת רבי אלעזר לדעת רבי עקיבא. וכך אומר רבי אלעזר: בדרך כלל אני מסכים לשיטת רבי ישמעאל הסובר כי ''דברה תורה כלשון בני אדם'', אך לא במקרה דידן. עקב הכפילות לכאורה בפסוק בין כי לא חופשה לבין והפדה לא נפדתה מסיק רבי אלעזר כי לא מדובר ב''לשון בני אדם'' אלא הוצאת מקרה אחד מן הכלל של דיני עריות. לכן הוא מסכים לדעת רבי עקיבא המעמיד את האיסור בחצייה שפחה וחצייה בת חורין. 
 

מהו המסר

הסבר הגמרא בדעת רבי אליעזר מלמדת אותנו כיצד לבחון שאלות וסוגיות העומדות לפתחנו. לא ללכת ''ראש בקיר'' ולקבוע מסמרות בלי חשיבה לכל מקרה ומקרה. אמנם רבי אליעזר מסכים לעיקרון של ''דברה תורה כלשון בני אדם'' לפי שיטת רבי ישמעאל, אך בכל אופן, שיקול דעת נוסף מגלה לרבי אלעזר כי במקרה שלנו אין להפעיל את הכלל, אלא להגיע לתובנות אחרות.
נלמד מכאן את המסר הכללי של הפעלת שיקול דעת בכל מקרה ומקרה, לא להחליט החלטות גורפות ללא חשיבה נקודתית בכל מקרה ומקרה, האם אמנם ההחלטה הכללית מתאימה ושייכת גם לנידון הספציפי או לא.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]