אחריות מביאה לידי רצינות / רפי זברגר

כריתות כה ע"א - כו ע''ב
  

הקדמה

למדנו לעיל על מחלוקת תנאים האם אשם תלוי בא רק על עבירות שעונשם כרת במזיד וקרבן חטאת בשגגה, או שמא גם על עבירות אחרות. המשנה בדף שלנו תרחיב בנושא זה ונדון בדעות תנאים מתי ובאילו תנאים ניתן להביא אשם תלוי ומתי חובה להביאו. 
 

הנושא

רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה. הוא היה נקרא אשם חסידים.
רבי אליעזר סובר כי ניתן להביא אשם תלוי גם כקרבן נדבה. כלומר בכל עת שיחפוץ האדם, יוכל להביא קרבן זה. 
אשם זה מכונה ''אשם חסידים'' שכן, חסידים יראים מחטא שעשו בעבר, או שיעשו בעתיד, ולכן מביאים קרבן הבא על הספק כדי לכפר על מצב ספק זה. 
אמרו עליו על בבא בן בוטא, שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יום כיפורים.
ממשיכה המשנה ומספרת על חכם בשם בבא בן בוטא, הסובר כמו רבי אליעזר כי ניתן להביא קרבן אשם תלוי בנדבה, והוא אמנם הקריבו מידי יום (ללא שבתות וחגים, בהם אסור להקריב קרבן נדבה), אך לא ביום שלאחר יום כיפור, כיוון שביום כיפור נתכפר אדם על כל עוונותיו. 
יום אחד אמר: המעון הזה, אילו היו מניחין לי הייתי מביא, אלא אומרים לי: המתין עד שתכנס [לבית] הספק.
בבא בן בוטא אמר בלשון הדומה לשבועה (לא נשבע ממש) שאם היו מאפשרים לו, היה מקריב גם ביום שלאחר יום הכיפורים, כיוון שהוא סובר כאמור, כרבי אליעזר שקרבן אשם תלוי הוא קרבן נדבה, ולכן יכול להקריבו בכל עת. 
וחכמים אומרים: אין מביא אשם תלוי אלא על שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
חכמים אמרו לבבא בן בוטא שאין להקריב אשם תלוי רק על ספק עבירה, ואנו מכירים את שיטת חכמים, כי החובה לאשם תלוי הוא רק בעבירות מסוג ''זדונו כרת ושגגתו חטאת''. לכן אמרו חכמים, ביום שאחרי יום הכיפור נתכפרו כל העבירות, ולכן אין להביא ביום שכזה אשם תלוי. 
לאחר שלמדנו דין אשם תלוי ביום שלאחר יום כיפור, ממשיכה המשנה ומלמדת גם על קרבנות אחרים בזמן זה. 
חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום- חייבין להביא לאחר יום הכיפורים, וחייבי אשמות תלויין פטורין.
אם אדם חטא ונתחייב קרבן חטאת או אשם וודאי (גזילות, שפחה חרופה ועוד), יום הכיפור אינו מכפר על חטאו. ולכן, אם לא הקריב לפני יום הכיפורים, חייב להקריב לאחריו. הגמרא לומדת דין זה מהיקש בפסוקים בין חטא לפשע. 
אבל אם יש ספק אם חייב קרבן או לא, יום כיפור מכפר, ולכן אמרו חכמים שאין להקריב קרבן אשם תלוי, אשר בה על הספק, ביום שלאחר יום כיפור. 
מי שבא בידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה – פטור, שכל היום מכפר.
עוד דין על כפרת יום כיפור: כל רגע ביום הכיפור מכפר, ולכן אף אם הגיע לאדם ספק עבירה לקראת סוף היום, יום כיפור מכפר, ואין צורך ביום שלם. דין זה מלמד אותנו על עוצמתו של יום הכיפורים, שכל רגע ורגע מיום זה ''יש בו כוח'' לכפר ולטהר את עם ישראל!
האשה שיש עליה חטאת העוף ספק, ועבר עליה יום כיפור - חייבת להביא לאחר יום הכיפורים, מפני שהיא מכשרת לאכול בזבחים.
למדנו לעיל (ז:) על אישה המסופקת אם ילדה וחייבת בקרבן חטאת ועולה, או שמא לא ילדה ופטורה. פסקנו שם כי האשה תביא שתי ציפורים לעולה וחטאת. לגבי קרבן עולה יכולה להתנות ולומר שאם אינה חייבת בקרבן עולת יולדת, הרי קרבן זה יהיה עולת נדבה. אך בחטאת אין אפשרות להתנות (אין חטאת נדבה), אבל בכל אופן מקריבים את העוף, אך אסור לאוכלו. 
אומרת משנתנו, כי אשה החייבת בקרבנות ספק אלו ולא הביאה אותם לפני יום כיפור – חייבת להביאם לאחר מכן, כיוון שמטרת קרבנות אלו ''להכשיר'' אותה לאכול בקודשים, ויום כיפור אינו ''מכשיר'' אלא רק מכפר. 
חטאת העוף הבאה על הספק, אם משנמלקה נודע - תקבר:
קובעת המשנה בהלכה האחרונה במשנה: אם לאחר המליקה נודע כי אין צורך להביא את הקרבן על הספק (למשל נודע לאשה יולדת כי ילדה וחייבת בחטאת קבועה) – יש לקבור את העוף. 
הגמרא (כ''ב:) דנה בדברי רב, שלפי הבנה ראשונה של הגמרא, הבינה את משמעות ''נודע'' בדין האחרון במשנה, כי הותר ספיקה של האשה, ונודע לה שהיא אכן ילדה עובר בר קיימא המחייב קרבן יולדת. נתאר את תחילת הדיון שם:
אמר רב: וכיפר.
רב סבר כי למרות שבתחילה הביאה האשה קרבן חטאת מספק, ולאחר מליקה נודע לה כי חייבת היא קרבן חטאת וודאי (קרבן עולה היה יכלה להתנות גם לפני כן, כמתואר לעיל), מתכפרת היא בקרבן זה, ובעצם הופכת את הספק לוודאי. 
אי הכי אמאי תקבר?
מקשה הגמרא: אם הכול כל כך יפה ומתכפרת היולדת בקרבן זה, מדוע מחייבת המשנה לקבור את הבהמה?
לפי שאינה משתמרת.
למדנו בגמרא (ח.) כי קרבן חטאת מספק אינו נאכל. אומרת עתה הגמרא, כי עקב כך אנו חוששים שהכוהנים לא שמרו כראוי על הבהמה, ואולי תוך כדי כך נטמאה. לכן אנו חוששים להתירה באכילה, ומחייבים לקבור את הקרבן. 
בהמשך דחתה הגמרא העמדה זו, אך מקוצר היריעה לא נעמוד על כך. 

מהו המסר

באוקימתא זו של דברי רב בגמרא, אנו למדים כי אדם יכול, ואולי אף נוטה ''לחפף'' כאשר הוא אינו מרגיש ''אחריות הרובצת עליו''. כאשר אסרנו לכוהנים לאכול את הקרבן, ובכך ''הסרנו מהם אחריות'' מסוימת כלפי הקרבן, הרי שהתרופפה והרצינות שלהם, עד כדי חשש של אי שמירת הקרבן, אשר בעקבות כך עלול הקרבן להיטמא.
נלמד מכאן כי נתינת אחריות גוררת רצינות ומסירות גדולה לאין שיעור, מאדם נְטול אחריות. עיקרון חשוב מאוד בחינוך, ובכל מערכות בינאישיות. אדם אשר מטילים עליו אחריות לביצוע משימה זו או אחרת (או שנטל אחריות בעצמו), הרי שירגיש מחויבות, רצינות, אכפתיות ואף רצון להפעיל אנשים אחרים למילוי משימתו. מומלץ מאוד.



לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]