לימוד מקורות / רפי זברגר

מעילה ד ע"ב - ה ע"א
  

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת על ''כללו של רבי יהושע'': כל שהיה לה שעת היתר לכהנים - אין מועלין בה, וכל שלא היה לה שעת היתר לכהנים - מועלין בה. בהמשך המשנה הגדירה והדגימה את "שעת הכושר'': 
איזו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים – שלנה, ושנטמאה, ושיצאה. 
ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים -שנשחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמה.
במאמר על המשנה הרחבנו והסברנו את הכלל ועיקרון של הדוגמאות. אמרנו כי הדוגמאות עוסקות בפסול שאירע לקרבן לאחר זריקת הדם הכשירה. כלומר, כל ארבע פעולות הקרבן היו ''תקינות'' כולל זריקת הדם, ומיד לאחר מכן הותר בשר קרבן (של קדשי קדשים) לאכילת כהן, ומאותו רגע אין מועלים יותר בקרבן. וזאת, למרות שאירע לאחר מכן הפסולים הבאים, הם אינם משנים את הדין שאין יותר מעילה בקרבן. 
במקרים בהם הקרבן לא הגיע לשלב בו היה מותר באכילה לכוהנים - ''לא הייתה לקרבן שעת כושר'', ולכן דין מעילה נשאר בעינו. במאמר הנוכחי נתייחס לחלק מדיון בגמרא על קטע זה.
 

הנושא

אמר ליה בר קפרא לבר פדת: בן אחותי, ראה מה אתה שואלני למחר בבית המדרש: היתר שחיטה שנינו, או היתר זריקה שנינו, או היתר אכילה שנינו.
אמנם ייחסנו את ''שעת כושר'' במשנה לזמן הזריקה, אך נושא זה אינו כה פשוט. בר קפרא ביקש מאחיינו, בר פדת, להתכונן לקראת השיעור למחרת, שבו הוא רוצה לדון בכלל של רבי יהושע. הוא הכין אותו ואמר כי ניתן להבין את הכלל בשלוש אפשרויות, ועליהן הוא מבקש לדון. ננסה להסביר כל אחת מן האפשרויות:
1. היתר שחיטה – השחיטה כידוע הינה הפעולה הראשונה בעבודות הקרבן, והיא אף מותרת בזרים. אפשרות זו קובעת כי אם עד השחיטה, הכול היה תקין, הרי זה נקרא ''הייתה לה שעת כושר". וזאת למרות שייתכן שלאחר השחיטה הקרבן ייפסל ותיאסר אכילתו, למרות זאת, אם בעת השחיטה הקרבן היה כשר, יצא הקרבן מידי מעילה, וגם אם נהנים ממנו לאחר מכן, אין מתחייבים בקרבן אשם מעילות, ולא בתשלום חומש. 
לפי הסבר זה, אנו צריכים להסביר את הדין שלמדנו ברישא של המשנה, כי שחיטה בצפון וקיבל את הדם בדרום עדיין מועלין בקרבן, למרות שלכאורה השחיטה הייתה תקינה, ולפי העמדה נוכחית, היה צריך לצאת מידי מעילה. 
כנראה יש לומר כי קבלת הדם הייתה לפני סוף השחיטה, ואז לא היה גמר שחיטה ולכן עדיין מועלים. 
2. היתר זריקה – אם כל הפעולות עד לזריקה בוצעו באופן תקין (שחיטה, קבלה, הולכה) והדם ''מיועד לזריקה'' – כבר בשלב זה המוגדר כ''היתר זריקה'' (מיועד לזריקה), אע''פ שעדיין לא נזרק, יצא מידי מעילה, וגם אם ייפסל לאחר מכן אין מועלין בקרבן. 
3. היתר אכילה – זהו השלב המאוחר ביותר (וזה האוקימתא שהעמדנו בלימוד המשנה) שהוא לאחר זריקה ולפני אכילה. לפי אפשרות זו, רק אם כבר נזרק הדם בהכשר, והבשר מיועד לאכילה, זהו השלב הנקרא ''היתר אכילה'' המפקיע מידי מעילה, וגם אם נפסל לאחר מכן, אין חייבים אשם מעילות על כך. לפי פירוש זה, אם נפסל לפני סיום הזריקה, עדיין מועלים בקרבן.
חזקיה אמר: היתר שחיטה שנינו, רבי יוחנן אמר: היתר אכילה שנינו.
בר פדא כנראה חשב על הסוגיה במשך כל הלילה ואז הגיע בבקר לבית המדרש ושאל את השאלה אשר בר קפרא דודו ביקש ממנו לשאול. בר קפרא ענה לו כי נושא זה תלוי במחלוקת אמוראים. חזקיה סובר כי השחיטה קובעת ולכן ''היתר שחיטה'' למדנו, ורבי יוחנן חולק וסובר ''היתר אכילה''. 
אמר רבי זירא: לא דייקא מתניתין, דלא כחזקיה ודלא כרבי יוחנן. תנן: שלנה, ושנטמאת, ושיצאת.
לאו דלן דם, וקתני אין מועלין בו – ושמע מינה היתר זריקה שנינו.
רבי זירא שמע את בר קפרא, והקשה על שתי שיטות אלו מן המשנה שלנו, שלכאורה נראה כי היא סוברת ''זמן זריקה'' (לא שחיטה כחזקיה, ולא אכילה כרבי יוחנן). רבי זירא מוכיח זאת מהכלל של רבי יהושע בסיפא של המשנה, שם הדגימה המשנה ''שעת היתר לכוהנים''' במקרה שהדם לן, והשהו את הזריקה עד לאחר זמנה (יש לזרוק את הדם לפני שקיעת החמה) ובמקרה זה פסקנו כי אין מועלין (הייתה שעת היתר), למרות שהדם עדיין לא נזרק. אם כן – משמע מדין זה כי ''היתר זריקה'' למדנו, והנקודה הקובעת היא שלב בו ניתן לזרוק (לאחר שחיטה, קבלה והולכה), בדיוק כפי שהסברנו לעיל באפשרות ''היתר זריקה''. 
לא, דלן בשר. אבל דם איזדריק, משום הכי קתני אין מועלין בו.
דוחה הגמרא את ההוכחה ומעמידה את המקרה במשנה שהבשר לן ולא הדם. ומקרה זה במשנה עוסק לאחר זריקת הדם, אם כן מוכח לכאורה כשיטת רבי יוחנן כי ''היתר אכילה'' למדנו, והזמן בו מותר לאכול את הבשר (לאחר זריקה) הוא הזמן הקובע. 
 

מהו המסר

היום נתמקד בתהליך הדידקטי של בר קפרא. אחיינו כנראה היה גם תלמידו. הוא ביקש ממנו ללמוד סוגיה, וללבן את האפשרויות והאוקימתות השונות להבנתה, בדיוק כמו שנוהגים כיום רבנים אשר ''מחלקים מקורות'' לפני השיעור, כדי שהתלמידים ילמדו אותם, ויגיעו עם תובנות משלהם לשיעור. הלימוד המקדמי לשיעור מהווה הכנה טובה, גם כדי שלא ישמעו את הדברים בפעם הראשונה במהלך השיעור, וגם כדי ש''יהפכו בה'' וילבנו את הסברות השונות להבנת הסוגיה.
מעבר ללימוד הדידקטי שלמדנו היום, ניתן לומר באופן כללי, כי בר קפרא מלמד אותנו לבוא מוכנים לכל אירוע, ולכל דיון. לעבור לפני כן על הנושאים, להבין את הצדדים השונים, לחשוב על היתרונות והחסרונות בכל שיטה, ולנסות לגבש דעה אישית. לא לשכוח לבוא עם ''ראש פתוח'' ולא להיות ''נעולים'' לצד אחד בלבד.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]