לפתוח את הראש / רפי זברגר

מעילה יט ע''ב
  

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הפרק כי לדעת חכמים ''כל דבר שיש בו פגם – לא מעל עד שיפגום''. כלומר, אם דרכו של הדבר להיפגם (כגון בגד, טלית וכדו'), אין מועילים אלא אם כן גם פוגמים באותה הנאה. כמו כן למדנו לעיל (יח:) כי כדי להתחייב במעילה יש ליהנות ולפגום באותו דבר.
המשנה בתחילתו של הדף שלנו מפרטת ומרחיבה בדין זה. 
נהנה כבחצי פרוטה ופגם כחצי פרוטה
אם הפרוטה (שווי מינימלי כדי להתחייב במעילה) מתחלקת בין ההנאה לפגם, כך שנהנה בשווי של חצי פרוטה, ופגם בשווי של חצי פרוטה – אינו מועל. 
או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר,
גם אם נהנה בשווי של פרוטה, וגם פגם בשווי של פרוטה אבל בדבר אחר – לא מועלים. 
לא מעל עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגם בשוה פרוטה בדבר אחד,
זהו סיכום שני הדינים לעיל: יש ליהנות ולפגום באותו דבר (המשנה שלנו היא המקור ללימוד לעיל).
אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד.
כלל נוסף מלמדת אותנו המשנה, כי לאחר שמעלנו בדבר מסוים, אין אדם אחר (או אפילו אותו בן אדם) יכול למעול שוב באותו דבר, שכן לאחר מעילה פוקעת הקדושה מהחפץ ואין אפשרות למעול פעם נוספת. 
כל זה נכון בקדשי בדק הבית, אבל בקדשי מזבח כגון בהמה שיוחדה לקרבן וכלי שרת (כלים המשמשים להקרבה) שאין אפשרות לפדות אותם, וקדושתם אינה פוקעת במעילה, ולכן אפשר למעול בהם פעם אחר פעם. המשנה מביאה מספר דוגמאות המלמדות כי בבהמה וכלי שרת יש מעילה אחר מעילה .
כיצד? רכב על גבי בהמה, ובא חברו ורכב, ובא חברו ורכב - כולן מעלו.
אם אדם ייחד בהמה לקרבן ולאחר מכן רכב עליה (שור או פרה), ושוב חזרו ורכבו מספר פעמים – כולם מועלים. 
שתה בכוס של זהב, ובא חברו ושתה, ובא חברו ושתה - כולן מעלו.
דוגמא לכלי שרת: אם אדם שתה בכוס זהב של כלי שרת, ושוב חזרו ושתו – כולם מועלים. 
תלש מן החטאת ובא חברו ותלש, ובא חברו ותלש, כולן מעלו.
גם אם תולשים את צמרה של הבהמה שוב ושוב, נקרא ''נהנה מן הקדשים'' וכולם מועלים. 
רבי אומר כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל:
רבי יהודה הנשיא מסכם בכלל כנאמר לעיל: אם אין אפשרות לפדות כמו בקדשי מזבח, והקדושה לא פוקעת, יש מעילה לאחר מעילה, כל פעם מחדש.
 

הנושא

מני מתניתין? רבי נחמיה היא.
שואלת הגמרא, כמו מי דעת התנא של משנתנו אשר קבעה כי יש מועל אחר מועל גם בבהמה קדשי הגוף וגם בכלי שרת. עונה הגמרא כי דעה זו במשנה כדעת רבי נחמיה שנלמד מיד בברייתא. 
דתניא: אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד, ר' נחמיה אומר: בהמה וכלי שרת.
תנא קמא סובר כי יש מעילה אחר מעילה רק בבהמה קדשי מזבח, רבי נחמיה חולק עליו וסובר כי ישנה מעילה אחר מעילה גם בכלי שרת. ועתה דנה הגמרא במקורות של שתי דעות התנאים:
מאי טעמא דתנא קמא? קסבר בעניינא דבהמה כתיב, דכתיב (ויקרא ה', ט''ז): וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.
כדי להבין את מקור דינו של תנא קמא נצטט פסוק נוסף אשר נכתב לפני הפסוק המצוטט בברייתא מהפרשיה של מעילות בפרק ה' (ט''ו) בספר ויקרא: נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. אומר תנא קמא, מכיוון שכבר למדנו בפסוק ט''ו כי המועל חייב להביא קרבן אשם מעילות, הרי שהמילים בְּאֵיל הָאָשָׁם בפסוק ט''ז נראות כמיותרות, ולכן לומדים מהם דין של ''מעילה אחר מעילה'' בבהמות של קרבנות. ומכיוון שמקור הדין הוא בפסוקים העוסקים בבהמות קדשי מזבח של קרבנות, אין אנו לומדים אלא רק בהמות ולא דברים אחרים.
ור' נחמיה אמר לך קל וחומר: אם אחרים מביא לקדושתן, הוא עצמו לא כל שכן. 
רבי נחמיה לומד מקל וחומר של כלי שרת וטוען, כי אם כלי שרת יכולים לקדש את הנכנס לתוכם, כמו מנחה המועברת בכלי שרת להקרבה, הרי שבוודאי הם עצמם גם מקודשים. ומכאן מסיק רבי נחמיה את הלכתו, כי גם בכלי שרת ישנה מעילה אחר מעילה. 
 

מהו המסר

נראה לכאורה כי רבי נחמיה אינו חולק באופן בסיבי על תנא קמא, וגם הוא כנראה מסכים כי למקור של תנא קמא לדין ''מועל אחר מועל'' בבהמות. אלא שהוא מוסיף נדבך נוסף על תנא קמא שמקורו מסברת קל וחומר.
נראה מלשון הברייתא כי תנא קמא לא מסכימים לביצוע קל וחומר זה של רבי נתן. אולי בגלל שהם לומדים ''בדווקא'' את הלימוד של יתור המילים בפסוק ט''ז כמתואר לעיל, ומכיוון שהפסוקים עוסקים רק בבהמות הקרבן, למד מכך תנא קמא כי הלימוד של ''מועל אחר מועל'' אינו מיוחס אלא רק לתוכנם של הפסוקים מהם נלמד דין זה.
ייתכן כי שורש מחלוקתם של התנאים, עד כמה אנו מחויבים להיצמד למקור הלימוד, ולא להיות מוכנים ללמוד נדבכים נוספים אפילו אם הינם בנויים על סברה.
בנושאים שאינם בקודש, נראה כי נאמץ יותר את דרכו של רבי נחמיה, אשר מאפשרת ''לפתוח את הראש'', להיות מוכנים ללמוד ולקלוט דברים נוספים, הבנויים על סברה והגיון צרוף, ולא להיות צמודים ל''כללים היבשים''.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]