סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת / רפי זברגר

נידה  טז ע''א-ע''ב
  

הקדמה

במאמר זה נלמד את דברי רבי יוחנן והתייחסות הגמרא לדבריו המשתרעת לאורך כל הדף, ובראשית דף י''ט.
אמר רבי יוחנן: בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי: מקור, שליא, חתיכה.
רבי יוחנן אומר כי בשלושה דינים חכמים החשיבו רוב כמו וודאי. המקרים יפורטו מיד בהמשך.
מקור - הא דאמרן.

הדין של המשנה שלנו ודברי רבי חייא אשר למדנו בדף הקודם, כי דם הנמצא בפרוזדור, במיקום המעיד כי רוב הדמים שם מקורם מן החדר - טמא בוודאי, למרות שאנו מסתמכים על רוב דמים באותו מקום.
שליא – דתנן: שליא בבית - הבית טמא, ולא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד. רבי שמעון אומר: נמוק הולד עד שלא יצא.

תנא קמא פסק כי אם יש שליא בבית – הבית טמא, כיוון שברוב השליות יש וולד. אם כן, אנו רואים כי רוב נחשב לוודאי והבית טמא.
חתיכה – דתנן: המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה - אמו טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באת.
אנו מחשיבים אבר כמו יד או רגל חתוכה, כאבר שיצא מעובר שלם, ולכן יש לאשה זו דיני טומאה וטהרה של יולדת, למרות שיש מיעוט נשים היולדות ''גוף אטום'', חסר צורה, אשר אינו נחשב כלידה המטמאת את היולדת. .
 

הנושא

בתחילה נדון בשאלת הגמרא: ותו ליכא, כלומר האם אמנם ישנם רק שלושה דינים בעיקרון של רבי יוחנן, אשר חכמים פסקו באופן וודאי על סמך ''רוב''. הגמרא מביאה מספר שאלות בכיוון זה, כאשר כל קושיא מצמצמת את תחולת הדין של רבי יוחנן: 
1. והאיכא תשע חנויות, דתניא: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספקו אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב.
משנה זו עוסקת בספק בשר במקום שיש רוב חנויות כשירות ומיעוט טריפות. אם הבשר נמצא בתוך אחת החנויות – הולכים לפי הכלל ''כל קבוע – כמחצה דמי'', ונחשב לספק ולכן אוסרים באכילה. לעומת זאת, אם הבשר נמצא מחוץ לחנויות, הרי פוסקים לאור הכלל ''כל דפריש – מרובא פריש'', ולכן אנו מתירים לאכול את הבשר, מכוח רוב חנויות. הנה מקרה בו רוב הופך להיות וודאי, ומותר. 
טומאה קאמרינן, איסור לא קאמרינן,
עונה הגמרא כי רבי יוחנן התייחס רק לדיני טומאה ולא לאיסור והיתר (ואמנם גם באיסור והיתר יש רוב אשר הופך להיות וודאי).
2. והאיכא תשע צפרדעין ושרץ אחד ביניהם, ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. ברשות היחיד - ספקו טמא, ברשות הרבים - ספקו טהור. ובנמצא - הלך אחר הרוב.
לאחר הצמצום של דברי רבי יוחנן לדיני טומאה, מקשים מדין טומאה. אם יש מקום אשר יש רוב צפרדעים המותרים ומיעוט שרץ האסור, ואדם נגע באחד מהם ולא יודע במי. ישנם שלושה מצבים: אם נמצא ברשות היחיד – הכלל הידוע שספקו אסור. ברשות רבים – ספק מותר. ואם במקום אחר – הולכים אחר הרוב ומטהרים את הבן אדם, למרות קיום המיעוט של שרץ. 
טומאה דאשה קאמרינן, טומאה בעלמא לא קאמרינן
צמצום נוסף של דברי רבי יוחנן: רק בטומאה של אשה ולא בכל טומאה
3. והאיכא הא דאמר רבי יהושע בן לוי: עברה בנהר והפילה - מביאה קרבן ונאכל, הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן.

שאלה מטומאת אשה: אשה הפילה ולא ידוע מה הפילה, אנו פוסקים לפי רוב נשים היולדות בן קיימא, ולכן חלים עליה דיני טומאת יולדת, שאחרי ימי טהרתה – מביאה קרבן והוא נאכל לכוהנים (למרות שאם אם אינו קרבן כשר, הרי אסור לאכול עוף אשר נמלק ולא נשחט). שוב, רוב ההופך להיות וודאי בדיני טומאת אישה
מתניתין קאמרינן, שמעתתא לא קאמרינן.

צמצום שלישי: רב יוחנן התייחס רק לדינים המוזכרים במשניות או ברייתות אך לא למימרות של אמוראים. 
ועתה עוברת הגמרא לדון בצורך של רבי יוחנן לומר את דינו, ושואלת הגמרא: למעוטי מאי? איזה דין בא למעט רבי יוחנן? גם בשאלה זו, מנסה הגמרא לענות מספר אפשרויות, הראשונה נדחתה, ונשארה האפשרות השנייה.
1. אילימא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדיה, דלא שרפינן עליה את התרומה?
אולי רבי יוחנן בא למעט מקרה בו ישנה חזקה כנגד הרוב, כאשר במקרה זה אין הולכים אחר הרוב, וחוששים לחזקה, ולכן אם למשל אדם כזה (יש לו רוב לטמא וחזקה לטהר) נגע בתרומה, לא שורפים אותה כדין תרומה שנגע בה טמא וודאי. 
והא אמרה ר' יוחנן חדא זימנא... 
דוחה הגמרא כי דין זה כבר לימד רבי יוחנן במקרה של ''תינוק בעריסה בצד עיסה ובצק'', ואין צורך בלימוד נוסף.
2. אלא למעוטי רובא דרבי יהודה... 
אשה אשר הפילה חתיכת בשר עם דם, ולא ידוע האם דם זה הוא מארבעת מיני דמים המטמאים אשה. רבי יהודה פוסק כי הולכים לפי רוב דמים המטמאים, אך למרות זאת אינה טמאה וודאי ולא שורפים תרומה אשר נגעה בה.  
 

מהו המסר

למדנו היום דיון נרחב בדברי רבי יוחנן כי במקרים מסוימים דין הנפסק לפי ''רוב'', הריהו נחשב לדין מוחלט בוודאות. דין "רוב" נלמד מהפסוק (שמות, כ''ג, ב'): אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת המלמד אותנו כי יש ללכת בהרבה מקרים אחרי הרוב.
גם רוב במציאות כפי שלמדנו היום, וגם רוב בנושא פסיקת הלכה, בה יש לפסוק לפי רוב הפרשנים. כלומר, אם הרוב הוא ''תקין ונכון'', גם במציאות וגם בדעות החכמים, אשר הולכים בדרך התורה - יש ללכת אחרי רוב זה. אם מקור הרוב הוא ''רע'' – אין הולכים אחריו, כנאמר באותו פסוק: לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת.
זוהי דרך "הנורמאליות" והדרך הישרה, הקובעת ללכת לפי רוב במציאות ולפי רוב האנשים הישרים והטובים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר