זיכרון ומחשבה / יעקב מאיר
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
בדף קמה ישנה ברייתא ובה מספר דימויים שבהם מעריכים חכמינו את טיב עבודתם: העשיר בנכסים משול לבעל ההגדות - הדרשן הפופולרי שהכול באים לשמוע אותו. השולחני, המחליף מטבעות וסוחר בפיקחות, משול לבעל הפלפול שמלאכתו פופולרית פחות אך נדרשת לרבים ומפיקה פירות. האפסנאי, בעל אוצרות השמן, משול לבעל השמועות שיודע על פה את דעות התנאים, ובעת צרה, רעב ושכחה כולם מתגודדים על פתחו.
עמלם של חכמים מחולק בברייתא לשלושה מקצועות – הדרשן הפופולרי, המפלפל בהלכות הקונקרטי ובעל השמועות האפסנאי. הברייתא איננה פוסקת מי מבעלי המקצועות הללו עדיף, אך הגמרא מסכמת את הברייתא במימרא שאיננה חלק מן הברייתא 'הכל צריכין למרי חיטיא - גמרא'. מסקנת הגמרא עמומה, מהי אותה ה'גמרא' שלה צריכים כולם? האם זהו כינויו של מי שיש בידו שמועות שהוא מי שכולם צריכים לו, או שמא כפירוש הרשב"ם – מי שיש בידו 'סוגיית גמרא ותירוצי משניות וברייתות', כלומר מי שיודע לפלפל ולהסביר את השמועה? כדי להבין את משמעות הביטוי נלך אל מקור מקביל המשתמש אף הוא בדימוי 'מרי חיטיא'.
במסכת הוריות, סביב השאלה מי יהיה ראש הישיבה, רבא או רב יוסף, שנינו - 'אמר רבי יוחנן: פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן. חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף. רב יוסף - סיני. רבה - עוקר הרים. שלחו לתמן (לשם, לארץ ישראל), איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני עדיף, דאמר מר: הכול צריכין למרי חטיא. ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה'. הסברם של חכמי ארץ ישראל להעדפתם את ה'סיני' היא 'דאמר מר, הכל צריכין למרי חיטיא'. רב יוסף הסינַי, בעל השמועות, הוא 'אדון החיטה', המחזיק את המפתח לאוצרות המלך כיוסף הצדיק בשעתו. לכן, על פי חכמי ארץ ישראל, מעלתו גבוהה ממעלת רבא הפלפלן. זוהי גם מסקנת הגמרא מן הברייתא שאצלנו – בעל ה'גמרא' הוא בעל השמועות, אדון החיטה (ולא כרשב"ם).
המחלוקת בין המעדיפים את העוקר-הרים לבין המעדיפים את הסיני פילגה את בתי המדרש הארצישראליים והבבליים. בבבל עוקר הרים עדיף, ובארץ ישראל – סיני. "אמר ר' זירא אמר רב, מאי דכתיב 'כל ימי עני רעים', זה בעל תלמוד (כגרסת רבנו גרשום), 'וטוב לב משתה תמיד', זה בעל משנה". רב היה ראשון אמוראי בבל. הוא למד אצל רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל והביא עמו את המשנה, סדורה על פה, לסורא. ר' זירא, שהביא את שמועתו, ידוע כמי שעלה לארץ ישראל כמה פעמים כדי לחדד ולדייק את השמועות שבפיו. לכן, לא מפתיע אותנו לגלות שהם מצדדים בבעלי המשנה. אך כאשר אנו מתקדמים שני דורות קדימה, אל רבא, גדול אמוראי בבל בדור השלישי, אנו מוצאים בפיו את האידיאולוגיה הבבלית - 'ורבא אמר איפכא...'. ימי העני הרעים שייכים לבעל המשנה, אך המשתה התמידי הוא מנת חלקו של המפלפל. אידיאולוגיה זו היא גם הסיבה לכך שבסוגיה בהוריות רב יוסף לא קיבל על עצמו את ראשות הישיבה, שכן על אף תכונותיו ה'סינייות' הוא מעריך את תלמוד התורה בצורה בבלית ומעדיף ש'עוקר הרים' יהיה ראש הישיבה.
