סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

מימוש הקול אלוקי / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

ברכות מה ע"א


אמר רבי שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא - שנאמר: משה ידבר והאלהים יעננו בקול; שאין תלמוד לומר בקול, ומה תלמוד לומר בקול - בקולו של משה. תניא נמי הכי: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא - ימעך הקורא קולו ויקרא.

"מימוש עצמי" זו סיסמה די נפוצה בדורנו. כל אחד מבקש להביא את עצמו כמה שיותר לידי מימוש, וסביב זה הוא מנתב את חייו. אלא שמסתבר שלא תמיד מימוש עצמי זוהי תכונה שמסייעת, ולפעמים היא אפילו מונעת מדברים להגיע לפוטנציאל האמיתי שגלום בהם.

בסוגיה שלנו קובעת הגמרא דין מעניין שנוגע להלכות קריאת התורה. בעבר הנוהג הרווח היה שליד תיבת קריאת התורה עמדו שניים: הקורא, שקרא את פסוקי התורה, והמתרגם שמיד קרא אחריו את התרגום הארמי של הפסוקים. עם השנים נוהג זה שקע, ונשאר רק בקרב עדות התימנים.

הגמרא בסוגייתנו קובעת כי המתרגם צריך להקפיד שקולו לא יהיה רם יותר מקולו של הקורא בתורה, ומביאה לכך ראיה ממשה רבינו שנצטווה לומר את עשרת הדברות, אחרי שבני ישראל לא יכלו לשמוע אותן מהקב"ה בעצמו מפאת הקדושה הגדולה והפסוק אומר כי משה דיבר, והקב"ה ענה בקול.

אלא שהתוספות במקום מקשים קושיה פשוטה ביותר על ראיית הגמרא: והרי בחלוקת התפקידים שבין משה והקב"ה, מובן שמשה היה המתרגם, והקב"ה ביב בעל הקורא, ומן הסתם הקב"ה אמר את הדברים למשה בלחש, שכן בני ישראל לא יכלו לשמוע אותו יותר, ומשה כמתרגם את דברי הקב"ה, אמר אותם בקול לכל העם, ואם כן יש מכאן ראיה הפוכה לגמרי, לפיה המתרגם אכן יכול להגביה את קולו יותר מן הקורא!?

תשובה מעניינת כותב רבי לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי פרשת תולדות), שמצביע על עובדה מעניינת.

למרות שמשה רבינו היה אבי הנביאים והוותיק מבניהם, דווקא נבואותיו שלו הן הכי ברורות ופשוטות להבנה, יותר מנבואותיהם של הנביאים המאוחרים יותר.

לכאורה נתון בסיסי היה צריך לעמוד לטובת הנביאים המאוחרים יותר: הם לא הביאו את הדברים ישירות מאת ה', הדברים היו מעובדים באופן אנושי עם משלים ודוגמאות שהם הוסיפו, ועל פניו קל יותר להבין את הדברים כפי שהם נאמרים אחרי עיבוד אנושי, יותר מאשר כשהם מובאים בצורתם הגולמית ישירות מאת ה'.

אלא שכאן בדיוק מסתתר הסוד.

דווקא בקשר עם ה' המימוש העצמי הוא אבן נגף. ככל שאדם מערב את עצמו ואת הבנתו בדבריו של ה', כך הדברים הם פחות ברורים, כי הם פחות מזוקקים מדבריו של הקב"ה, וכך יכולה להיווצר חוסר הבנה או בהירות בדברים, שכן בדברים אנושיים יכול לחול בלבול, אך בדברים אלוקיים לא יכול לחול בלבול. לכן, ככל שהאדם משמש בסך הכל כצינור העברה של דברי ה', ללא שהוא מתערב ומנסה להסבירם, כך הם מתקבלים טוב יותר ומובן יותר.

זה בעצם היה סוד כוחן של נבואות משה. משה רבינו תפקד כצינור שמעביר את דברי ה' לעם ללא "מגע יד אדם". את תובנותיו שלו הוא השאיר בצד, והעביר את הדברים בדיוק מוחלט לאופן שבו הם נאמרו לו.

זהו גם היסוד להבין את התשובה לשאלת התוספות.

כאשר הגמרא דנה בבעל קורא ומתרגם, היא עוסקת בשני בני אדם עם שני תפקידים שונים, ולכן המתרגם צריך להיזהר שלא להגביה את קולו מעל לקולו של בעל הקורא.

לעומת זאת, אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב, כאשר אנו עוסקים במשה רבינו שהעביר לעם ישראל את הדברות מאת ה', הרי הוא לא אמר אותן אחרי עיבוד שלו, הוא בסך הכל היה צינור אנושי להעביר את הקול האלוקי. קולו של "בעל הקורא" – הקב"ה, וקולו של ה"מתרגם" – משה רבינו, היו למעשה אותו הקול בדיוק. הקול האלוקי.



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר