כוחה של קהילה / רפי זברגר
נידה מט ע''ב
הקדמה
סיימנו את המשנה בדף הקודם במשפט הבא:
מפני שאמרו אפשר לתחתון לבא עד שלא בא העליון, אבל אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון.
סימן תחתון (שתי שערות) יכול להופיע ללא סימן עליון (דדים) , אם יש סימן עליון, בהכרח היה גם סימן תחתון.
אם ''נתרגם'' משפט זה לנוסחה מתמטית נוכל לומר כי: a גורר את b, אך b אינו בהכרח גורר את a.
במהלך שלושת דפים הבאים (מט.-נא:) נלמד משניות הקשורות לעיקרון זה של המשנה הקודמת. בדף שלנו ישנן שלש משניות במבנה זה, ובשני דפים הבאים עוד מספר משניות. במאמר זה נתמקד במשנה השניה בדף שלנו.
הנושא
כל הראוי לדון דיני נפשות - ראוי לדון דיני ממונות,
הנחת היסוד של המשנה היא דיין הדן דיני נפשות הוא דיין ''ברמה גבוהה יותר''. שהרי דיני נפשות ניתן להעניש בעונשים חמורים, עד מוות, ולכן יש דרישה לדיין ברמה ובאיכות גבוהה. מכאן נוסעת מסקנת המשנה: דיין הראוי לדון דיני נפשות, בוודאי שיהיה ראוי לדון גם דיני ממונות. אך הפוך אין זה הכרחי:
ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות.
דיין אשר יכול לדון דיני ממונות, אינו בהכרח דיין המורשה לדון דיני נפשות.
עתה נלמד את הגמרא על משנתנו:
אמר רב יהודה: לאתויי ממזר.
רב יהודה אומר כי המשנה באה לחדש לנו כי ממזר ראוי לדון דיני ממונות, אך אינו ראוי לדון דיני נפשות.
רש''י מביא גמרא ממסכת סנהדרין (ל''ו:) המצטטת פסוק משיר השירים (ד', ז'): כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ. אשר ממנו לומדים כי דיין הדן דיני נפשות חייב להיות במצב של ''ומום אין בו'', ולכן ממזר אינו כשר לכך.
תנינא חדא זימנא (סנהדרין ל''ב.): הכל כשרין לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות. והוינן בה: לאתויי מאי? ואמר רב יהודה: לאתויי ממזר.
המשנה במסכת סנהדרין מונה הבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות, כאשר אחר ההבדלים הוא במינוי דיינים כפי שלמדנו במשנה שלנו (לא כל דיין הדן דיני ממונות רשאי וראוי לדון גם בדיני נפשות). גם שם הסביר רבי יהודה כי המשנה מתכוונת לממזר הראוי לדון דיני ממונות אך אינו כשר לדון דיני נפשות.
שואלת הגמרא מדוע רב יהודה היה צריך להשמיע לנו אצלנו דין שכבר לימד אותו על משנה במסכת סנהדרין?
חדא - לאתויי גר, וחדא - לאתויי ממזר.
עונה הגמרא כי החידוש במשנה אחת היא על דיין גר, ובמשנה השניה על דיין ממזר. שניהם כשרים לדון דיני ממונות ופסולים לדון דיני נפשות. הגמרא מיד מסבירה מדוע יש הווא אמינא להכשיר אחד ולפסול את השני.
וצריכי - דאי אשמעינן גר - משום דראוי לבא בקהל, אבל ממזר - דאין ראוי לבא בקהל אימא לא
כיוון שגר מותר בישראל וממזר אסור לבוא בקהל (מותר רק לממזרת) היה ניתן לחשוב כי גר יכול לדון דיני ממונות אך ממזר לא – לכן באה המשנה השנייה ומלמדת אותנו כי ממזר מותר לדון דיני ממונות.
ואי אשמעינן ממזר - משום דקאתי מטפה כשרה, אבל גר - דקאתי מטפה פסולה, אימא לא, צריכא:
יש גם צד קולא בממזר שאביו ואימו, כל אחד בפני עצמו יהודי כשר (אך אסורים בחיתון ביניהם), ואילו הוריו של הגר אינם יהודים. ואם היינו למדים כי מותר לממזר לדון דיני ממונות, היה אפשר לחשוב כי בגלל חומרה של הגר הוא יהיה פסול לדון דיני ממונות, ולכן חידשה המשנה השנייה כי שניהם מותרים לדון דיני ממונות.
מהו המסר
הרב מיכאל אברהם במאמרו ''המעמד האישי של הגר: אפליה או סטטוס חברתי'' מציע כי איסורים הקשורים לגר (גיורת אסורה לכהן, גר מותר בגיורת, וכן גר מותר בממזרת, איסור מינוי גר לשררה כלשהיא) אינם ''איסורים מהותיים'' אלא איסורים הקשורים ל''מעמד חברתי'' בחברה היהודית. שהרי מעמדו של הגר נחות ביחס למעמדו של ''יהודי מבטן ומלידה'', ורק בגלל זה נאסר באיסורים שונים, אך כאשר מעמדו משתנה לטובה, הרי ''נעלמים'' איסורים אלו, והוא הופך להיות כאחד היהודים.
הסבר זה ניתמך על ידי מספר הלכות הקשורות לגרים, למשל: לאחר עשרה דורות גר נאסר בממזרת (לפי דעה אחרת נאסר בממזרת "לאחר שישקע שם עבודה זרה ממנו''). הסיבה לכך לפי הרב מיכאל כי לאחר תקופה כה ארוכה ''נשכח'' מעמדו כגר, וזרעו כבר נטמע בין היהודים, ואז ממילא ''אין צורך'' באיסור זה.
כמו כן, ישנן מנהגים בקהילות שונות, אשר בכל אופן ממנים גרים לתפקידים ציבוריים שונים.
הלכות אלו מלמדות לטענת הרב אברהם, כי גר אינו אסור מהותית, אלא תלוי במעמדו בקהילה – אם הקהילה ''מקבלת אותו'' הרי שאז כבר אינו נאסר.
בהמשך אותו מאמר מעלה הרב מיכאל אפשרות כי גם איסור ממזר אינו אלא ''איסור קהילתי'' ומוכיח זאת בין היתר בדין של ספק ממזר אשר מותר לבוא בקהל מדין תורה, ונאסר רק משום ''מעלה עשו ביוחסין''. הרב מסתפק בחידוש זה, עקב היות ממזר איסור דאורייתא מפורש.
שני החידושים המעניינים והמהפכניים הללו של הרב מיכאל יכולים להסביר במידת מה גם את תשובת הגמרא על השאלה מדוע רבי יהודה חידש פעמיים את דינו, פעם בגמרתנו ופעם נוספת על הגמרא במסכת סנהדרין.
התשובה הייתה כי הוא חידש שני דינים שונים: איסור של גר ואיסור של ממזר לדון דיני נפשות. תשובה זו לכאורה קצת קשה שהרי הוא אמר בשני המקומות כי החידוש הוא על ממזר, וכיצד הגמרא משנה זאת ואומרת כי פעם אחת מדובר על גר. אמנם הגמרא מלאה באוקימתות שונות, וגם כאן ניתן לומר כי כך היו פני הדברים. אך לאור חידושיו של הרב מיכאל ניתן לומר כי מקור שני הדינים הללו אחד הוא – איסור קהילתי ולא איסור מהותי. לאור זאת, ניתן יותר להבין מדוע לשון אחת ''הופכת'' להיות שני לשונות שונים, וזאת כיוון שהם באים מאותו שורש ומאותו מקור.
עצם חידושו של הרב מיכאל מלמד אותנו מסר מעניין מאוד. הקהילה יכולה להיות סיבה וגורם לאיסור, אך יכולה להוות גם מקור היתר. אם ''הקהילה'' אינה מקבלת את הגר, הרי שאנו אוסרים אותו, אך אם ''הקהילה'' הטמיעה את הגר והוא נחשב כאחד מבני הקהילה, הרי שהאיסור פג. נלמד מכאן על כוחה הרב של הקהילתיות והחברה בה אדם שרוי. ננסה לשאוף תמיד לתת לכל אחד מבני הקהילה תחושה טובה ונעימה.
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
