ניוול המת / בבא בתרא קנה ע"א
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בסוגייתנו מובאת ברייתא המספרת על מקרה שבו הועלתה לפני רבי עקיבא דרישה לפתוח את קברו של אדם כדי לברר טענה ממונית. רבי עקיבא השיב: "אי אתם רשאין לנוולו".
ברייתא זו עמדה ביסודם של דיונים רבים בין האחרונים בעניין ניוול המת לצרכים שונים: לכבוד המת עצמו, להיתר עגונה או ללימוד רפואה. הדיונים בנושא ארוכים וסבוכים, וחלקם לא הוכרעו עד ימינו. אנו נעמוד כאן רק על שיקול אחד הקשור לסוגייתנו.
האחרונים ציינו כי מסוגיית הגמרא (לעיל קנד ע"ב) נראה שטענת "אי אתם רשאין לנוולו" נוגעת רק לקרובי המת. התוספות (שם ד"ה זוזי) התלבטו מה בין קרובים לשאר אנשים, והציעו שתי תשובות:
א. ההבדל אינו בין קרובים לשאר אנשים אלא בין טענת ממון מכוח קניין לטענת ממון מכוח ירושה, שכן היורשים "לא מידי יהבי" ולא הפסידו דבר.
ב. אכן יש הבדל בין קרובים לשאר אנשים.
נראה ששני התירוצים חלוקים ביסודו של איסור ניוול המת. על פי התירוץ הראשון, זהו איסור עצמאי, ולכן אין חילוק בין קרובים למי שאינם קרובים. התירוץ השני, לעומת זאת, מניח שהאיסור קשור לחיוב לקבור את המת, ועל כן הוא נוגע יותר לקרובים.
לשאלת יסוד האיסור יש משמעות גדולה לעניין ניוול המת לכבודו של המת עצמו. אם מדובר באיסור עצמאי – אין מקום להתירו אפילו לכבוד המת, אך אם האיסור הוא מחמת ביטול הקבורה – הרי מצינו שמותר לעכב את הקבורה לכבוד המת.
החתם סופר (בתשובותיו, יורה דעה סימן של"ו) סבר שמדובר באיסור בפני עצמו, וכתב בעניין זה דברים נוקבים:
"דכל העכו"ם חושבים בפירוד הנשמה מהגוף נשאר הגוף בלי שום לחלוחית רוחניות, על כן קוראים הרוח זעלי"ג [="נשמתי", מלשון נשמה] והגוף פגר (געקערפער"ט) שהוא כולו גוף (קערפע"ר). ועל כן מנתחים אותו ואינם חוששים לבזיונו, ועל כן מותר בהנאה, ואין עכו"ם במותם קרוים עוד אדם לפי דעתם ואמונתם.
אך בני ישראל מאמינים גם אדם כי ימות באהל עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר, כי גם בגופו שהיה נרתק לנשמה נשאר בו לחלוחית קדושה ונוהגים בו כבוד ואומרים עליו 'קללת א-לקים תלוי'... על כן אסור בהנאה, וממילא מטמא".
כאמור, השיקולים בנושא רבים ומגוונים, ואין העיון הזה אלא בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט, ט). לסקירה של המקורות בש"ס ובפוסקים בנושא ראה שו"ת ציץ אליעזר ד, יד; שו"ת יביע אומר ג (יורה דעה), כג.
