האדם עושה את מקומו / רפי זברגר

נידה נו ע''א
  

הקדמה

במסגרת דיון בגמרא על דין רוק של זב שהוא מטמא במגע ובמשא, אחד מן המטמאים המנויים במשנה המטמאין לח ולא יבש, ציטטה הגמרא את הברייתא הבאה (מתחלקת לשלושה חלקים): 
תשעה משקין הזב הן: הזיעה, והליחה סרוחה (מוגלה), והריעי (צואה)- טהורין מכלום.
מתוך תשעה משקין היוצאים מן הזב, שלושת הראשונים טהורים לגמרי.
דמעת עינו, ודם מגפתו (דם מכה), וחלב האשה - מטמאין טומאת משקין ברביעית.
שלשת ההפרשות הנ''ל מטמאין ''טומאה קלה'' של טומאת משקין ולא טומאה חומרה המטמא אדם וכלים. 
אבל זובו, רוקו, ומימי רגליו - מטמאין טומאה חמורה.
שלשת ההפרשות האחרונות מוגדרות ''מעיינות הזב'', ומטמאות טומאה חמורה המטמאת אדם וכלים. 
 

הנושא

הגמרא בהמשך דנה על כל חלקי הברייתא, במאמר זה נתמקד בדיון על ''מי רגלים'':
מימי רגליו מנלן?
שואלת הגמרא מהו המקור בתורה שגם מי רגלים של הזב מטמאים?
דתניא (ויקרא, ט''ו, ב'): דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא – טמא. (שם, ג'): וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא" - לרבות מימי רגליו לטומאה. 
שני פסוקים סמוכים בפרשת מצורע, המילה זוֹבוֹ בפסוק הראשון מלמדת על טומאת הזב, והתוספת וְזֹאת בפסוק הבא אחריו מלמדת כי גם מי רגלים של זב מטמאים.
והלא דין הוא? ומה רוק הבא ממקום טהרה – טמא, מימי רגליו הבאין ממקום טמא - אינו דין שיהו טמאין.
שואלת הגמרא: מדוע צריך פסוק ללמדנו כי מי רגלים טמאים, הרי ניתן ללמוד זאת בקל וחומר: הרי רוק של זב, הנכתב במפורש בתורה כי הוא מטמא, והוא בא מ"מקום טהרה" (מן הפה שאינו מטמא), מי רגלים אשר באים מ"מקום טומאה'', מקום אשר יוצא ממנו זוב המטמא, בוודאי ובוודאי שיהיה טמא. אם כן, לכאורה אין צורך בפסוק. 
דם היוצא מפי האמה יוכיח, שבא ממקום טמא וטהור.
דוחה הגמרא את הנחת היסוד של קל וחומר ואומרת, כי מקום היציאה אינה מהווה חומרה או קולא, שהרי דם של זוב, למרות שיוצא ממקום הטומאה (מאותו מקום) אינו מטמא, אם כן אנו רואים כי ''המקום לא קובע''. 
אף אתה אל תתמה על זה, שאף על פי שבא ממקום טומאה יהיה טהור. תלמוד לומר: זובו טמא וזאת - לרבות מימי רגליו לטומאה.
לכן חוזרת הגמרא ומדגישה: אין קל וחומר, ולכן ייתכן כי מי רגלים, היוצאים מ''מקום טומאה'' יכולים להיות טהורים (כמו דם) ולכן צריכים פסוק ללמדנו כי מי רגלים היוצאים מן הזב מטמאים. 
דם היוצא מפי האמה מנלן דטהור?
מבררת הגמרא, ובאמת מניין אנו יודעים כי דם היוצא ממקום טומאה (פי האמה) אמנם טהור ולא נטמא כמו זוב?
דתניא: יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמאין? תלמוד לומר (ויקרא ט''ו, ב'): דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא - הוא טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור.
דין זה נלמד מהמשך פסוק ב' אשר ציטטנו לעיל. המילה הוּא ממעטת, וקובעת כי הזוב מטמא ולא הדם היוצא מפי האמה (ולא מפיו של הזב) טמא. 
ואיפוך אנא
אם כן שואלת הגמרא, יש לנו ריבוי ומיעוט בפסוקים, מדוע מיעטנו את הדם שאינו מטמא וריבינו את מי הרגלים שייטמאו?
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: דומיא דרוק, מה רוק שמתעגל ויוצא - אף כל שמתעגל ויוצא, יצא דם שאין מתעגל ויוצא.
מכיוון שהתורה אסרה במפורש רוק של זב, הרי שאנו מדמים את כל ההפרשות היוצאות מן הזב לרוק. לפני שהרוק יוצא הוא נאסף בפה ורק לאחר מכן יוצא (בלשון הגמרא ''מתעגל ויוצא''). לכן אנו מרבים ומטמאים את מי הרגלים אשר גם ''מתאספים ויוצאים'', ומטהרים את הדם של הזב שאינו ''מתעגל ויוצא'' אלא כל טיפה המגיעה למקום היציאה יוצאת מיד ולא נאספת. [בהמשך, הגמרא מוסיפה תנאי נוסף לטומאה].
 

מהו המסר

למדנו היום כי אין קשר בין מקום היציאה של ההפרשה לטומאה. יכולה להיות הפרשה מ''מקום טמא'', כמו דם היוצא מאמתו אך אינו מטמא, ולעומת זאת, רוק היוצא מ''מקום טהרה'' (פיו) טמא. 
נלמד מכאן מסר מאוד מעניין: אין לדון אדם על פי מוצאו. ייתכן אדם אשר הגיע מ''מקום לא טוב'', מקום המוגדר כמקום ''נחשל'', ברמה סוציואקונומית נמוכה וכן הלאה, אבל הוא החליט ''לא ללכת בזרם'' של אנשי מקומו, אלא השקיע, למד, התחנך, התפתח והגיע למחוזות טובים ומצוינים. לעומת זאת, ייתכן בהחלט אדם אשר מוצאו מ''שכונה טובה'', אנשים טובים, בעלי מקצוע טובים, ורמה סוציואקונומית גבוהה, אבל הוא לא השקיע, לא למד, לא התחנך והגיע לאזורים מאוד מאוד בעייתיים בחיו.
"לא המקום עושה את האדם – אלא האדם עושה את מקומו".
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]