'תחת אבֹתיך יהיו בניך' / בבא בתרא קנט ע"א
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בסוגייתנו דנה בדין שבני ארץ ישראל אמרו עליו: "וזו היא שקשה בדיני ממונות". לשיטת רוב הראשונים (ראה תוספות ד"ה ולימרו, רמב"ן ורשב"א) מדובר בבן שמכר מנכסי אביו קודם מות האב. כמובן, המכירה אינה תופסת, שהרי אין אדם מוכר דבר שאינו שלו, והבן חייב להשיב את הכסף לקונים. אלא שכאן מת הבן עוד בטרם מת האב, והיורש בפועל הוא הנכד.
כידוע, נכסי יתומים אינם משועבדים להשבת חובות אביהם, מלבד נכסים שהוריש החייב, שחל עליהם שעבוד. השאלה הנשאלת היא אם הקרקע הנידונה משועבדת לחובו של הבן. נושא הדיון הוא עניין יסודי בהלכות ירושה: האם הירושה הגיעה לנכד בתיווך אביו המת, או שמא הוא יורש ישירות את הסב. לפי האפשרות הראשונה הקרקע השתעבדה לבעל החוב כאשר 'עברה' דרך קברו של הבן, ואילו לפי האפשרות השנייה הקרקע חפה משעבוד.
הגמרא מכריעה שהלקוחות אינם יכולים לגבות מן הנכד, מפני שהוא יכול לומר להם שהוא יורש ישירות את הסב – "מכח אבוה דאבא קאתינא", שנאמר "תחת אבֹתיך יהיו בניך" (תהלים מה, יז). וזו היא שקשה בדיני ממונות.
בהמשך מסייגת הגמרא הכרעה זו וקובעת כי אף על פי שהנכד יורש ישירות את הסב, אִם היה אביו (בנו של הסב) בכור, הנכד יורש גם את חלק הבכורה, כי "מצי אמר: מכח אבוה דאבא קאתינא, ובמקום אב קאימנא".
לכאורה לפנינו סתירה: אם הירושה היא ישירות מן הסב – אין לנכד זכות כבכור, ואם הוא עומד במקום האב – מדוע לא יקבל עליו גם את חובותיו?!
בביאור העניין אפשר ללכת בשני כיוונים. אפשר לומר שהירושה אכן עוברת דרך האב המת. אם כן, מדוע אין היא משתעבדת לחובותיו? התשובה נעוצה במהות ירושתו של מת. המת אכן יכול לירש נכסים כדי להעבירם לאחרים, אך אין בירושתו משום זכייה ממונית. שמו נקרא על הנכסים, אך אין הוא בעליהם. שעבוד הנכס אינו עניין לשמו של בעל הנכס כי אם לבעלות הממונית עליו, ולכן נכס שירש המת אינו משתעבד לחובותיו. הווה אומר: מבחינה ממונית "מכח אבוה דאבא קאתינא", אך במה שנוגע לשיוך הנכסים "במקום אב קאימנא" (וראה שו"ת הרמ"א סימן ג', שביאר באופן דומה).
הכיוון השני הוא שהנכד אכן יורש ישירות מן הסב, והוא מקבל את חלק הבכורה מפני שאף הוא בכורו של הסב. רוצה לומר: הנכד עומד במקום האב לא מבחינה ממונית כי אם מבחינה משפחתית. הסיבה לכך היא אופייה המיוחד של ירושת הבן, שאינה רק עניין ממוני אלא גם מבטאת את כניסת הבן במקום אביו ומילוי מקומו (כפי שמצינו בהלכות ייבום; וראה עיוננו לדף ק"י). בקצרה: הנכד יורש את הסב ישירות מפני שהוא ממלא מקום אביו (ושיעור טיעונו: 'מכח אבוה דאבא קאתינא משום דבמקום אב קאימנא').
נפקא מינה בין שני הכיוונים תהיה ירושת קרוב שאינו בן, כגון אבי האב. לפי הכיוון הראשון, גם במקרה זה לא יוכלו המַלווים לאב לגבות מן הקרקע שהוריש הנכד לסב, שכן על אף שהקרקעות עברו דרך קברו של האב, הן לא נשתעבדו שם. אבל על פי הכיוון השני, המַלווים יוכלו לגבות מן הקרקעות, שכן אי אפשר לומר שהסב ממלא מקום בנו, ולכן הירושה חייבת לעבור דרך קברו של האב ולהשתעבד (ונחלקו בזה הראשונים, ראה משנה למלך נחלות ה, ח).
אומנם בדברי הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", מצינו חידוש מעניין (נזיר אחיו, כרך ב, עמ' רצז–רצט, ירושלים תשל"ח). לדעתו תיתכן ירושה ישירה לא רק בבן אלא גם בקרובים אחרים, כל עוד הם מאותו השבט. לדבריו, הנחלה היא תמיד נחלת השבט, והשבט מפקיד אותה בידי בעל המעמד המשפחתי המתאים. לכן אין צורך במעבר דרך המתים מצד אחד, ומצד שני, הנכד יכול לזכות בחלק הירושה בטענה שהוא עומד במקום אביו מבחינת מעמדו המשפחתי. הרב הנזיר קושר זאת לדיון (בהמשך סוגייתנו) אם הבן יורש את אימו בקבר להנחיל לאחים מן האב ואם הבעל יורש את אשתו בקבר. לטענתו, מכיוון שבמקרים אלו הנחלה מוסבת משבט לשבט, ההורשה אפשרית רק אם היא ישירה, ואם המוריש מסֵב הנחלה כבר מת – אין היורש יכול לזכות, מפני שאין לו המעמד המשפחתי השבטי המתאים.
