רגע של כעס
כעס אמת ורחמים
ברכות ז ע"א / חיים אקשטיין
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו - דכתיב: פני ילכו והנחתי לך; אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך.
ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? – אין (= האמנם יש כעס לפני הקב"ה? כן), דתניא: ואל זועם בכל יום. וכמה זעמו? - רגע. וכמה רגע? - אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע...
ואימת רתח? אמר אביי: בהנך תלת שעי קמייתא, כי חיורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא. כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי! כל שעתא אית ביה שורייקי סומקי, בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי.
מתי כועס הקב"ה? אמר אביי: בשלוש שעות ראשונות של היום, כשכרבולת התרנגול נעשית לבנה ועומד על רגל אחת. והרי כל שעה ושעה עומד כך? כל שעה יש בו שערות אדומות, באותה שעה אין בו אפילו שערות אדומות.
את אחת מהתכונות האנושיות הקשות ביותר, מייחסת האגדה כביכול לקדוש ברוך הוא. היא אמנם מצמצמת את הכעס למשך זמן קצר במיוחד, ועדיין לכאורה נדרש הסבר – איך זה יכול להיות שהקדוש ברוך הוא כועס? באיזה מובן הוא כועס? לא זו בלבד שהאגדה אינה עונה, אלא שהיא מפתיעה אותנו עוד יותר, ונותנת לנו סימן הכר מתי הכעס מתגלה בעולם – בשבריר השנייה שבו כרבולת התרנגול מחליפה את צבעה מאדום ללבן.
מה משמעותו של הסימן הזה?
השאלה מתחלקת למעשה לשניים: צריך להבין למה הסימן מופיע דווקא אצל התרנגול, ובנוסף צריך להבין למה הכרבולת משנה את צבעה.
המהר"ל, בדבריו על אגדה זו, מציין את אחד התפקידים המרכזיים של התרנגול בעולמו של האדם: הוא זה שמודיע מתי מגיע הבוקר. למעשה, בימי קדם, האדם הסתמך כל יום על הסימן של התרנגול. האגדה מחדשת שכשם שהתרנגול יודע להבחין בין יום ובין לילה, הוא יודע גם להבחין בשינוי עמוק יותר – בין הנהגת הכעס ובין ההנהגה האלוקית הרגילה. יכולת ההבחנה העמוקה שטבועה במציאות, זו שאינה מבוססת על שכל אלא על אינסטינקט פנימי, מזהה גם את ההתרחשות שאיננו מסוגלים לראות.
אם כן, זו הסיבה שסימן ההיכר של הכעס במציאות מופיע אצל התרנגול דווקא. כעת נשאר לברר: מדוע הסימן של התרנגול הוא שינוי צבע מאדום ללבן?
מתבקש, לפי ההקשר, לומר שזהו סימן שלילי כלשהו. אם זה הרגע שבו מופיע הכעס האלוקי, וכפי שמציינת האגדה – זה גם הרגע שבו קללות יכולות לפעול, מן הסתם גם הסימן של התרנגול מסמל רעות. למשל, שהתרנגול מאבד את כוחו וחיותו כשהקדוש ברוך הוא כועס (כך מבאר הראי"ה), או שהוא מחוויר מבושה וממבוכה. אולם אם נחפש מקומות אחרים במקורות שבהם צבע משתנה מאדום ללבן, נגלה דווקא דוגמאות הפוכות. "אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו", אומר ישעיהו. את השינוי מחטא לכפרה הוא מדמה לשינוי מאדום ללבן. בדרך זו תארו חז"ל את הסימן שהיה בבית המקדש, ולפיו ידעו שחטאיהם של ישראל התכפרו – לשון של זהורית החליפה את צבעה מאדום ללבן. השינוי הוא דווקא סימן לכפרה. אכן, לפי אחד הפירושים, שהצבע האדום מסמל את מידת הדין, והשינוי ללבן מעיד על מיזוג הדין ברחמים. אם מבקשים אנו ללמוד את האגדה במלוא הכנות, תוך הקשבה אמתית לכוונותיה, עלינו לאמץ את המסקנה המתבקשת גם אם היא הפוכה מההיגיון הפשוט: הסימן להופעת הכעס האלוקי אינו מבטא קללה אלא כפרה.
עדיין כדאי לנסות להבין – כיצד ייתכן שבשעת חרון האף של האלוקות, שעה שבה קללות עלולות לפעול, מתרחשת בעולם כפרת עוונות?
ייתכן כי הכפרה אינה מתרחשת בשעת הדין, אלא בשעה שהקדוש ברוך הוא מגלה את רחמיו בדין. האגדה במסכת עבודה זרה מפרטת את "סדר היום" של הקדוש ברוך הוא, ולפיה בשלוש השעות הראשונות – אלו שהכעס מופיע במהלכן (למשך רגע) – הוא עוסק בתורה, ואחר כך הוא דן את עולמו. לפי זה התורה אינה הדין, אלא האמת שמעבר לשורת הדין. הדין כלול בה, אך האמת השלמה כוללת גם את הרחמים. זו האמת שמתגלה במלואה לרגע אחד ביום, וכוללת הן את הכעס והן את הכפרה.
הכעס המיוחס לקדוש ברוך הוא אינו פרץ של התנגדות כלפי הברואים, אלא הוא הופעת האמת המוחלטת. להבדיל, גם אצל האדם, אם נזקק לגמרי את הכעס שלו מכל סיגיו – נגלה הופעה חזקה של בערה פנימית. כשאדם כועס, הוא חש צורך חזק להביא לידי ביטוי את מה שבוער בו בשיא העוצמה. גם הכעס המיוחס לקדוש ברוך הוא, על דרך הדמיון, הוא גילוי האמת האלוקית במלוא עוצמתה, מבלי שאף אחד יפריע לה. החידוש הוא שגילוי זה אינו פוגע במציאות, אלא להפך: ברגע שבו מופיעה האמת – הדין הופך לרחמים, האדום מיטהר והופך ללבן. ממש כמו הופעתה המלאה של הקדושה ביום הכיפורים, שהיא היא המביאה עמה טהרה וכפרה.
