שירה ותורת חסד
ברכות י ע"א
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב: (משלי לא, כו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים ואמר שירה; דר במעי אמו... יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות... ינק משדי אמו... ראה במפלתן של רשעים... נסתכל ביום המיתה - ואמר שירה".
קשה, מנין שהפסוק עוסק בשירה שאינה מוזכרת בו כלל, בעת שמוזכרים בו רק חכמה תורה וחסד?
אלא שאמרו במדרש אלפא ביתא דרבי עקיבא: "מנין שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל שירה וזמרה שנאמר: (תהלים צו, ו) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ". ומה טיבה של שירה זו? אמר האריז"ל (ספר עץ חיים שער הכללים פרק א) שרצונו יתברך שמו לברוא את העולם היתה כדי להיטיב לברואיו. לפיכך נצרך גם האדם להיות טוב ומטיב כדי שיהיה ראוי לאותו הטוב הצפון לו. וכיצד יוכל ילוד אשה להיות מטיב כביכול לבוראו?! רק בהיותו שר מזמר ומשבח לפניו בהכירו את גדולתו ואת טובו. וכל הבריות כולן אומרות שירה לפניו, אך אינה דומה שירת הדומם והצומח לשירת האדם המשכיל להכיר את גדלות בוראו.
וזהו שאומר הכתוב: פִּיהָ פָּתְחָה – באותה שירה שהיא תכלית הבריאה, שצריכה שתהיה היא – בְחָכְמָה – בהכרת העולמים בהם מתגלה רוממותו. ורק אז – וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ – מתוך אותה תורה וחכמה נעשה אדם בשירותיו ובתשבחותיו בעל חסד, כדוגמה של מעלה.
