מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
העתק כתובה
"אין כותבין שני שטרות על שדה אחת", מחשש שמא המחזיק בשטר יטרוף פעמיים את השדה, באמצעות קנוניה. כך גם ביחס לכל חוב אחר. אין כותבים שתי שטרות על אותו חוב, מחשש שהמחזיק בשטר, ינסה להשתמש בו פעמיים. כיון שכך גם מי שהיה לו שטר ואבד, ובא לבית דין שיכתבו לו שטר אחר, אין כותבים לו, אפילו אם הביא את עדי השטר הראשון המעידים שכתבו ונתנו לו. להלכה נפסק (שולחן ערוך חושן משפט סי' מא, ג): "אין לבית דין לכתוב העתקת שום שטר, אם לא יראו שיש בו צורך, כי האי דמי שנמחק שטר חובו". הרמ"א (שם) מוסיף שיש לכתוב שהשטר החדש הוא העתק. בנתיבות המשפט (שם, ביאורים ס"ק י) כותב ש"תועלת ההעתקה היא לענין אם טוען לא היו דברים מעולם".
כתיבת שתי שטרות על אותה התחייבות מוכרת מהנוהג הקיים לכתוב שתי כתובות. הכתובה העיקרית נשארת ביד הכלה, והעתק של הכתובה, נשאר ברבנות. מנהג העתק כתובה נוסד ע"י רבנים במצרים לפני קצת למעלה ממאה שנה, וזאת מפני שהסתבר שרבים מאבדים כתובותיהם, ונוצר מצב שאשה שוהה בלא כתובה, או כדי למנוע ויכוחים בין הזוג מה היה גובה ההתחייבות של הבעל בכתובה הראשונה, ובהעתק ניתן לראות את גובה הסכום שהתחייב הבעל.
היו שיצאו נגד מנהג זה, וטענו שהמנהג סותר את ההלכה שאין כותבים שני שטרות על התחייבות אחת. כמו כן על מנת לדעת את סכום ההתחייבות של הבעל, מספיק לרשום את הדבר בתיק של בני הזוג, ואין צורך לכתוב כתובה נוספת עם חתימות עדים. תשובת התומכים היא שאין מצב כלל שהאשה תגבה את כתובתה פעמיים. העתק הכתובה נשאר בידי הרבנות, רשום עליו שהוא העתק, ולעולם הוא לא ניתן לאשה. גם אם כתובתה נאבדה והיא זקוקה להעתק מסיבה כלשהי נותנים לאשה צילום, עד שיכתבו כתובה חדשה הנקראת "כתובה דאירכסא". ברבנויות בארץ וגם ברחבי העולם מקובל לחתום גם על העתק כתובה, אך יש חוגים מסוימים בהם אין נוהגים כך.
