הרהור כדיבור

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

ברכות כ ע"ב

בגמרא ישנה מחלוקת בין האמוראים, האם הרהור נחשב כמו דיבור או לא. ב"בירור הלכה" מובא שגם הראשונים נחלקו איך לפסוק להלכה, ובשולחן ערוך נפסק שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו את המילים של קריאת שמע וברכת המזון, ואם לא השמיע לאזנו יצא בדיעבד אם לכל הפחות ביטא את המילים בשפתיו.

גם לשיטת הפוסקים שהרהור לא נחשב כדיבור, נאמר בגמרא לקמן (כד,ב) שאסור להרהר בדברי תורה במקום מטונף. על פי זה מקשה הבית יוסף על רבנו יונה שכתב שמי שאינו יכול לבטא בשפתיו את ברכות התפילה, כגון שידיו אינן נקיות, או שעומד במקום שאינו נקי – יש לו להרהר הברכה, ואף שאינו יוצא בזה ידי חובה, ה' יראה ללבב ויתן לו שכר גם על מחשבתו. פסק זה לכאורה קשה, שהרי אסור בכלל להרהר במקום מטונף. לכן מבאר הבית יוסף שרבנו יונה התכוון למקום שאינו מטונף לגמרי, שאין בו איסור להרהר בדברי תורה. באופן אחר מבאר השל"ה, שכוונת רבנו יונה היא רק שיחשוב האדם בליבו שמחויב לברך ויצטער על כך שאינו יכול לברך.

מספרים שכאשר ר' חיים מבריסק היה ילד, הוא למד עם אביו את הסוגיה של הרהור כדיבור. אביו שאל אותו: איך אפשר להבין את הרעיון הזה שהרהור נחשב כמו דיבור, הנה אני מהרהר עכשיו בקושיה, האם תוכל לומר לי תירוץ על הקושיה? ענה לו ר' חיים: אני מהרהר את התירוץ...