הטורח בערב שבת - אוכל בשבת / רפי זברגר

ברכות כב ע"ב - כג ע''א
  

הקדמה

לאחר שלמדנו הלכות בעל קרי לקריאת שמע ולתפילה מלמדת אותנו המשנה בדף כ''ב את ההלכה הבאה:
היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי - לא יפסיק אלא יקצר .
האדם עמד לתפילה וחשב כי ''הכול תקין'' והוא ראוי להתפלל, אך תוך כדי תפילתו נזכר שהוא בעל קרי ואינו ראוי להתפלל. קבעה המשנה כי לא יפסיק, אלא יקצר כל ברכה וברכה וכך יסיים את התפילה במהירות.
במאמר זה נעסוק במקרה נוסף של אדם שבאמצע תפילתו נתקל במצב שאינו ראוי להתפלל בעטיו.
.

הנושא

היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו - פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל.
קובעת הברייתא כי אדם שלא יכל להתאפק באמצע תפילתו והשתין, ימתין עד סוף הפעולה, ולאחר מכן יכול להמשיך ולהתפלל. מעמיד התוספות את הדין במקרה שאין בבגדו מי רגלים בכמות של ''טופח על מנת להטפיח''. זהו ''שיעור רטיבות גבוה'', כך שאם משהו יגע בבגד, הוא יכול להרטיב גם גורם שלישי. אך אם ''שיעור הרטיבות'' נמוך מרמה של ''טופח על מנת להטפיח'' יכול להמשיך בתפילתו. 
להיכן חוזר? רב חסדא ורב המנונא, חד אמר: חוזר לראש, וחד אמר: למקום שפסק.
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים: רב חסדא ורב המנונא, להיכן חוזר לאחר ששהה והמתין לסיום הפעולה. אחד פוסק כי חוזר לתחילת שמונה עשרה, והשני פוסק כי חוזר למקום שהפסיק (לא ידוע מי אומר מה). 
לימא בהא קמיפלגי: מר סבר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ומר סבר למקום שפסק.
הגמרא מבינה כי שורש מחלוקת הוא בדין שהייה. בקריאת שמע למדנו כי אדם השוהה באמצע קריאת שמע למשך זמן שניתן לסיים את קריאת שמע, חוזר לתחילת הקריאה. מבינה בשלב זה הגמרא, כי מחלוקת אמוראים זו נוגעת בשאלה האם פוסקים בתפילה כמו בקריאת שמע (ואז חוזר לראש), או שמא בתפילה ניתן לחזור למקום שממנו פסק בתפילה. 
אמר רב אשי: האי אם שהה אם לא שהה מיבעי ליה?
רב אשי דוחה הבנה זו במחלוקת האמוראים. שכן, אם אמנם מחלוקתם נסבה על מקרה ששהה כדי לגמור את כל התפילה, ואז פוסק אחד האמוראים כי צריך לחזור לראש, היה צריך לחלק בדעת אותו אמורא בין שהה למשך כל הזמן התפילה (ואז חוזר לראש התפילה) לבין שהה פחות מזמן זה (ואז חוזר למקום שפסק). מן העובדה שלא הבדלנו בין המקרים, אין להעמיד את מחלוקתם במקרה ששהה כדי לגמור את כל התפילה, לכן מעמידים את מחלוקתם באופן הבא:
אלא, אדכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, והתם בדלא שהה קמיפלגי, דמר סבר: גברא דחויא הוא ואין ראוי, ואין תפלתו תפלה, ומר סבר: גברא חזיא הוא ותפלתו תפלה.
כל האמוראים (רב חסדא ורב המנונא) מסכימים כי דין תפילה כדין קריאת שמע, ואם שהה כדי לגמור את כל התפילה – חוזר לראש התפילה. מחלוקת האמוראים במקרה שלא שהה כדי לגמור את כל התפילה. מן העובדה שהוא לא יכל להתאפק ויצאו מי רגליו באמצע תפילתו, אנו מבינים שכבר בתחילת התפילה היה נצרך לנקביו, ובכל אופן התחיל בתפילה. בנקודה זו ישנה מחלוקת אמוראים. אחד פוסק כי יש לחזור לראש התפילה, כיוון שתפילה של אדם הנצרך לנקביו ''אינה ראויה''. אמורא השני סובר, כי למרות שהיה צריך להתפנות לפני תפילתו, אם כבר התפלל - מחשיבים את תפילתו ולכן חוזר רק למקום שפסק. עתה דנה הגמרא בעיקר הדין של תפילה בזמן שאדם צריך לנקביו. 
תנו רבנן: בהנצרך לנקביו - אל יתפלל, ואם התפלל - תפלתו תועבה.
לפי כולם, אם צריך "לגדולים'' (צואה) לפני התפילה, ובכל אופן התפלל – תפילתו תועבה וחייב לחזור על תפילתו. 
לגבי צורך ב''קטנים'' – תלוי במחלוקת אמוראים אשר למדנו זה עתה. אמורא שפסק לעיל כי חייב לחזור לראש התפילה סובר כי גם תפילה בזמן שצריך ''קטנים'' אינה תפילה ראויה ויש לחזור לתחילת התפילה. והאמורא שסבר לעיל כי חוזר למקום שפסק – סובר כי למרות הכול, תפילתו נחשבת לתפילה בדיעבד ואינו חוזר לראש התפילה, אלא למקום שפסק.
אמר רב זביד ואיתימא רב יהודה: לא שנו אלא שאינו יכול לשהות בעצמו, אבל אם יכול לשהות בעצמו - תפלתו תפלה.
רב זביד או רב יהודה מסייג את ההלכה שלמדנו בברייתא לעיל: הפסיקה כי ''תפילתו תועבה'' רק אם אינו יכול להתאפק (בלשון הגמרא: לשהות בעצמו), אבל אם יכול להתאפק אין תפילתו תועבה, אלא נחשבת לתפילה. 
ועד כמה? אמר רב ששת: עד פרסה.
רב ששת עונה על שאלת הגמרא, מהו ''זמן ההתאפקות המותר'', ואומר כי מדובר במהלך אדם בינוני לאורך פרסה, שזה ארבעה מיל. זמן מהלך מיל הוא שמונה עשרה דקות, לכן: מהלך ארבעה מיל הוא שבעים ושתיים דקות (שעה וחומש).
כלומר, אם יכול להתאפק לפחות למשך שבעים ושתים דקות מלהטיל נקביו – לכולי עלמא אין זו תפילת תועבה. 
.., אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: דהנצרך לנקביו - הרי זה לא יתפלל, משום שנאמר (עמוס, ד', י''ב): לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יִשְׂרָאֵל עֵקֶב כִּי זֹאת אֶעֱשֶׂה לָּךְ הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. 
רבי שמואל מביא בשם רבי יונתן מקור לדין זה מספר עמוס, הדורש מהעם להתכונן לקראת התפילה שהיא "מפגש עם אלקי ישראל". ואחד ההכנות לפני התפילה היא יציאה לשירותים, כדי לא להצטרך להתפנות באמצע התפילה.
 

מהו המסר

לפי אחת הדעות של האמוראים אנו אומרים כי הטלת מי רגלים תוך כדי התפילה, מעידה כאלף עדים כי ההכנות לתפילה היו קלוקלות. אם אמנם היה בודק את עצמו, היה בוודאי ''מגלה'' כי הוא צריך להטיל מימיו ולא יכול להמתין למשך שבעים ושתים דקות. נוכל לומר עליו כי הוא בבחינת ''כל מי שאינו טורח בערב שבת – ''אוכל אותה'' בשבת''. לכן, במקרה דנן, חייבו חכמים (לפי אותה דעה) לחזור לראש התפילה. 
נשתדל אנחנו להיות תמיד בין מקיימי העיקרון ההופכי המוכר לנו היטב: מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת. 
לכל משימה, לכל מטרה – נכין, נטרח, נעמול ונחשוב על המחכה לנו בעתיד – וכך נוכל ליהנות מפירותינו לאחר מכן. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]