סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

מתוך דבר הלכה - או שמחה של מצוה / הרב יעקב לויפר

ברכות לא ע"א


"תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה".

בהמשך מובאת ברייתא נוספת בעניין דומה: "תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה". ברייתא זו ממשיכה ומדמה דבר נוסף לעניין 'אין עומדין להתפלל', ומוסיפה כך: "וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים - אלא מתוך דבר הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים".

בהוספה זאת לעניין הנפטר מחברו יש שני קשיים בולטים; ראשית, אם ההוראה היא להיפטר 'מתוך דבר הלכה', אין לזה קשר לנאמר לפני כן בברייתא, ומהו 'וכן לא יפטר'? זאת ועוד: היה מתאים הרבה יותר לשייך את החלק הזה לברייתא הראשונה המדברת על תפילה מתוך דבר הלכה.

הקושי השני הוא הסייעתא "וכן מצינו בנביאים הראשונים", וכי הנביאים הראשונים היו מסיימים בדבר הלכה? הלא הברייתא עצמה אומרת שהם סיימו בדברי שבח ותנחומים, מה ענין זה לדבר הלכה?

כשנעיין בהגהות הגר"א נראה שהוא גורס אחרת:

"...וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה". בזאת מתיישבים כל הקשיים שהערנו עליהם; מובן הקשר בין שני חלקי הברייתא, וגם הראיה מהנביאים הראשונים, שכן דברי שבח ותנחומים מביאים לידי שמחה (ראה רש"י ד"ה אלא מתוך שמחה). אלא שמתעורר קושי אחר, כי לאחר שהביאה הגמרא את הברייתא דנן, היא מוסיפה "וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו". לפי נוסח הדפוסים מובן מדוע נאמר כאן 'וכן', אבל לפי הגהת הגר"א שָׁנָה מרי דבר חדש, ולא אמר כדברי הברייתא. ואכן הגר"א מגיה אף כאן, ומוחק מילת 'וכן'.

הגר"א לא חידש גירסה זו מסברתו, היא מופיעה ברא"ש כאן, וכן מוכיח לשון הטור (או"ח סימן צג), וכן כותבים במפורש תלמידי רבינו יונה על הרי"ף כאן, המעידים שהנוסח "אלא מתוך דבר הלכה" הוא נוסח הרי"ף, והוא מוקשה מפני שאין קשר בין הלכה פסוקה לדברי הנביאים:

"ואין גירסא זו ולא הפירוש נראים למורי הרב נר"ו. חדא, דלא שייך למימר שלא יעמוד אדם להתפלל אלא מתוך הלכה ולא יפטר מחבירו אלא מתוך הלכה - מטעם שסיימו הנביאים דבריהם בדברי שבח ותנחומים, וכי כל שאר הדברים של הנביאים אינם גם כן דברי תורה? וכיון שהכל הוא דברי תורה מה טעם הוא לומר שמפני הסיום שהוא של שבח לא יתפלל ולא יפטר מחבירו אלא מתוך הלכה...".

לאחר מכן מביאים תלמידי ר"י את הגירסה שציטט הגר"א:
"אלא הנכון כגירסת הספרים שגורסין "ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים ולא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה. שנאמר 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן' (מ"ב ג, טו) וכו' שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין" ולא גרסינן "וכן תאני מארי אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו", שזה דבר אחר בפני עצמו הוא".

מלשון תלמידי ר"י לא ברור אם רק מילת 'וכן' היא שאינה נגרסת, או כל מאמרו של מרי (המובא גם בעירובין סד.), אך הגר"א ודאי הבין שרק מילת 'וכן' היא שאינה נגרסת, ואכן, בכ"י מינכן - שגירסתו דומה מאוד לגירסת תלמידי ר"י [אלא שהוא גורס 'דבר שמחה' ולא 'שמחה של מצוה'], כתוב "תני מרי", ולא "וכן תני מרי".

כיצד ניישב את גירסת הדפוסים שלפנינו? למעשה, כשתלמידי ר"י מצטטים את לשון הרי"ף הם אינם מצטטים בלשון הכתוב ברי"ף, שהוא נוסח הדפוסים שלפנינו, אלא באופן אחר: "...דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים, וכן תני מארי...".

גירסה זו מקויימת מן התוספתא דברכות (פ"ג, כא), שם נאמר "אין עומדין להתפלל לא מתוך סיחה ולא מתוך השחוק ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דברים של חכמה, וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דברים של חכמה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין". ו'דברים של חכמה' היינו הלכה, כפי שמעיר ר"ש ליברמן ב'תוספתא כפשוטה' שלו (זרעים ח"א, עמ' 47), ומראה מקום לבבא מציעא דף לג. "ורבו שלמדו חכמה", ונדה סט: "שלשה דברי חכמה", ומדובר בדברי הלכה, כפי שמוכח מן הענין שם, וכפי שמפרש רש"י על אתר "דברי חכמה - הלכה".

נמצא שהקושי הראשון שהערנו עליו התבטל. הקישור בין 'אין עומדין' ובין 'הנפטר מחברו' הוא כמובא בתוספתא שבאמת לא מדברת כאן כלל על שמחה. נוסח הדפוסים שלנו הוא כנראה עירוב של שני המקורות, הברייתא שבנוסחנו היא כנוסח התוספתא והרי"ף, אך במקום "אלא מתוך דבר הלכה" - הוכנס כאן "אלא מתוך שמחה של מצוה" כגירסת הרא"ש ותלמידי ר"י. נמצא שלכאורה צריכים להגיה בהיפך מהגהת הגר"א, שכן נוסח הברייתא שבגמרא, הכולל "וכן הנפטר מחברו" מתאים רק לגירסת התוספתא והרי"ף, ואילו לפי גירסת הרא"ש הוא אינו קיים בכלל כי אינו קשור. לדעת הגר"א נצטרך לומר שכל הקטע "וכן הנפטר מחברו" הוכנס לתוך הברייתא בטעות, ואכן יש רגלים לדבר שכך נעשה, שכן בכ"י מינכן 95 התוספת הזאת עדיין לא כתובה בפנים אלא מופיעה כהגהה בצד הגליון. אך אם כך אין טעם רק להגיה 'שמחה של מצוה' במקום 'דבר הלכה', אלא צריך פשוט למחוק את כל הקטע.

בשלב שני שובשו גם דברי הרי"ף, ותחת 'דבר הלכה', כבכ"י המבורג נכתב בו 'שמחה של מצוה' שאינו מתאים לשיטתו כלל. הנוסח הנכון 'דבר הלכה' מופיע במהדורת הרי"ף המדוייקת של ר' עזרא שבט.

בגירסת התוספתא והרי"ף נשאר רק הקושי השני, עליו העירו תלמידי ר"י - מה ענין דבר הלכה לחיתומם של הנביאים הראשונים? זה באמת צריך עיון.

נראה שקושי זה הוא הסיבה להיווצרותו של הנוסח המופיע בכ"י פריס 671:
"דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך וכו' אלא מתוך שמחה של הלכה, וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של הלכה שנ' ועתה קחו לי מנגן והיה כמנגן, וכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו את דבריהם בדיברי שבח וניחומין וכן (וכן) תני מר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא אלא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא (מ)מתוך הלכה שמתוך כך זוכרו".

נוסח זה נראה כעיבוד משני של גירסת הרי"ף; תחת 'דבר הלכה' הוכנסה כאן 'שמחה של הלכה', ביטוי משונה למדי, וזה כדי לקשור בין זה ובין הנביאים הראשונים. ומסתבר שגם התוספת "שנאמר ועתה קחו לי מנגן" היא חלק מן העיבוד, כי היא מתאימה לגירסת הרא"ש וסיעתו [ובאמת הביאוה תלמידי ר"י לגירסתם], ולא לגירסת התוספתא והרי"ף המדברים על דבר הלכה, ולא על שמחה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר