הרגילות להתלהב / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

שבת כג ע"ב

אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים.

אחד האתגרים הגדולים ביותר שיש בעבודת ה' הוא המהלך העקבי. היכולת להתמיד ולעלות מעלה, ולשלב בין ההתמדה והרגש שאמור ללוות את העבודה הזו. לא פעם אנחנו חווים תחושות עילאיות של רגש בעבודת ה', אבל לאחר זמן הן נעלמות כלא היו.
השם משמואל (בראשית – חנוכה) מסביר כי על הדילמה הזו בדיוק דנה הגמרא בסוגיה זו.

הוא מביא על דברי הגמרא הללו את שאלתו של המהרש"א, ששואל שאלה לשונית הגיונית: מדוע ביחס למצווה זו של נר חנוכה בחרה הגמרא במילה "הרגיל", מדוע לא השתמשה הגמרא במילה "זהיר" ביחס למצווה זו ואמרה "הזהיר בנר חנוכה", בדיוק כפי שאמרה הגמרא מיד אחר כך ביחס למצוות אחרות, כמו מזוזה, ציצית או קידוש היום?

השם משמואל בוחר שלא לענות על השאלה הזו מתוך כללי הלשון, אלא מתוך עיון פנימי בדבריו של רב הונא ומצביע כי בתוך המשפט הזה ישנה סתירה פנימית. שכן, מצד אחד המילה רגילות היא לכאורה דבר לא חיובי בוודאי כאשר הדברים נוגעים לקיום מצוות ושמירת התורה, כפי שהנביא קובל על עם ישראל (ישעיה כט,יג) ואומר: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה", ומצד שני נר מסמל במהותו בדיוק ההיפך - את העליה התמידית למעלה, עד כדי שהוא קופץ והולך, ומתחדש בכל רגע.

ההתחדשות הזו של הנר איננה רק דבר ערטילאי, שכן היא באה לידי ביטוי בדיון הלכתי טהור המופיע דברי הגמרא (ברכות נג, א) שדנה להלכה האם אפשר לחייב אדם במלאכת הוצאה בשבת כאשר הוא הוציא נר מרשות לרשות, שכן: "מה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר", משום שהנר מתחדש בכל רגע באור חדש. ההיפך בדיוק מהמושג "רגילות".

אם כן, שואל השם משמואל, איך אפשר להכניס בכפיפה אחת את המילים "רגיל" ו"נר", הרי אלו הם שני דברים שסותרים במהותם האחד את השני!?

תשובתו היא, שכאן בדיוק מבקשת הגמרא להעביר מסר: יש להפוך את מהלך ה"נר" בנפש – היינו את ההתלהבות וההתחדשות בעבודת ה', לדבר קבוע ורגיל, ופירוש הדבר הוא שההתלהבות לא תהיה התלהבות חד פעמית שדועכת עם הזמן, אלא שכל הזמן ימצא האדם בתוך נפשו פנימה את היכולת להבעיר את אש ההתלהבות הזו של אהבת ה' והחיות בתורתו ומצוותיו. בדיוק זוהי הדרישה מהאדם.

התלהבות חד פעמית איננה שיטה. בדיוק ההיפך. לכן, ההתלהבות וההתחדשות צריכות להיעשות דרך קבע.

על יסוד זה הוא מסביר גם את השכר המיוחד שמבטיחה הגמרא למי שעושה כך – בנים תלמידי חכמים, שכן המיוחד בתלמיד חכם הוא, שהתורה שממלאת את חייו מתחדשת כל הזמן, כמו שאומרת הגמרא (עירובין נד, ב): "מה דד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם".

לכן, מי שמוצא בנפשו את היכולת להתחדש באופן עקבי ורגיל, שכרו בדומה לו הוא שבניו יהיו כאלו גם. שידעו לחדש ולהתחדש באופן קבוע ורגיל בדרך העולה בית א-ל.