סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

גרסאות הדף היומי מבית אתר "הכי גרסינן"
צוות אקדמי -
עמותת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS)
 

איפה השמחה?

ברכות לא ע"א

הלל גרשוני

 

תנו רבנן:
(א)אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות
ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה
ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים
אלא מתוך שמחה של מצוה.
(ב)וכן לא יפטר אדם מחברו
לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק
ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים
אלא מתוך דבר הלכה.
שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים
וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא:
אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.


זהו הנוסח בדפוסים. ותמוה, מדוע העמידה להתפלל היא מתוך שמחה של מצוה, ואילו אדם נפטר מחברו מתוך דבר הלכה – מה "וכן" כאן, ומה עניין לנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים?

נעיין בכתבי היד.
הנה כתב יד מינכן: [בסוגריים: תוספת בגיליון כתב היד]

"תנו רבנן אין עומדין להתפלל... אלא מתוך דבר שמחה שנ' ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח יי [וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה] שכן מצינו בנביאים [הראשונים] שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין".

וכתב יד פריס:
"דתנייא אין עומדין להתפלל.... אלא מתוך שמחה של הלכה, וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלו' ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של הלכה שנ' ועתה קחו לי מנגן והיה כמנגן וכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו את דבריהם בדיברי שבח וניחומין".

(דתניא – כהמשך של הנאמר לפני כן ש"רב שימי בר אשי עביד כברייתא.)

אז עכשיו ראינו את "ועתה קחו לי מנגן", המשייט לו מפה ושם. כתב יד אוקספורד וגיליון כתב יד פירנצה מפתיעים וממקמים אותו בעניין אחר:

"דתניא אין עומדין להתפלל... אלא מתוך שמחה של תורה (גיליון פירנצה: דבר שמחה של מצוה). וכן אין השכינה שורה אלא מתוך דברי תורה (גיליון פירנצה: אלא מתוך דבר שמחה) שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהיה עליו רוח אלהים, וכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין".


מקורה של הברייתא שלנו כנראה בתוספתא, והנה הנוסח שלפנינו שם (ברכות פרק ג):

אין עומדין להתפלל לא מתוך סיחה ולא מתוך השחוק ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דברים של חכמה
וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דברים של חכמה
שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם כדברי שבח ותנחומין.

ובגרסת הירושלמי (ברכות פרק ה הלכה א):

"תני. לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילין אלא מתוך דבר שלתורה.
וכן אל יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילים אלא מתוך דבר שלתורה
שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהן בדברי שבח ובדברי נחמות."

הבעיה בנוסח הירושלמי היא מה למדנו מנביאים ראשונים? מה הקשר בין דבר שלתורה לדברי שבח ודברי נחמות? נוסח התוספתא נראה מובן יותר - מדובר על דברי חכמה. מכל מקום אם נניח שנוסח התוספתא (ובמידה מסוימת הירושלמי הדומה לה) הוא המקורי, אין מדובר כאן על שמחה וגם לא על שריית השכינה, ואף לא על דבר הלכה. וייתכן שעל נוסחי הבבלי השפיעה המימרה הידועה על שריית השכינה, ושרתה כאן. ונראה שהקרוב ביותר לתוספתא הוא נוסח כתב יד פריס, המדבר על "שמחה של הלכה". ועדיין הדברים עמומים וצריכים בירור.

לגרסאות נוספות היכנסו לאתר הכי גרסינן בפורטל fjms.org.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר