שהכל נהיָה או שהכל נהיֶה בדברו?

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

ברכות לח ע"ב

נוסח הברכה צריך להיות מדויק, כפי שנאמר להלן (מ,ב): "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות – לא יצא ידי חובתו". בגמרא יש דיון בקשר לנוסח המדויק של ברכת "המוציא לחם מן הארץ", האם צריך לומר "המוציא" או "מוציא".

במסקנת הגמרא נאמר: "והלכתא: המוציא לחם מן הארץ". ב"בירור הלכה" מובאות 3 שיטות בהסבר מסקנה זו. יש סוברים שלכתחילה ראוי לומר "המוציא", אבל בדיעבד אם אמר "מוציא" יצא ידי חובה. יש אומרים שלכתחילה עדיף לומר "מוציא" וכוונת הגמרא היא שגם מי שאמר "המוציא" יצא בדיעבד ידי חובה. דעה שלישית היא שיש לומר רק "המוציא", ומי שאמר "מוציא" לא יצא ידי חובה. הפוסקים האחרונים פסקו כדעה הראשונה, שלכתחילה יש לומר "המוציא", אך בדיעבד גם מי שאמר "מוציא" – יצא ידי חובה.

כיוצא בזה בברכת "שהכל" יש שני נוסחים. יש האומרים בלשון עבר: נהיָה, ויש האומרים בלשון הווה: נהיֶה. המגן אברהם מביא את שני הנוסחים, אולם במקום אחד (סימן רד סקי"ד) הוא כותב בשם חכמת מנוח שצריך לומר "נהיֶה", בלשון הווה, כי כל הברכות נתקנו בלשון הווה (כמו "בורא פרי וכו'"), וכן כתוב בספר מעשה רב שהגר"א היה אומר "שהכל נהיֶה בדברו". בנוסף לכך כתב בשו"ת להורות נתן (חלק טז סימן ג) שלשון "נהיָה" משמעותו שבר, כמו שכתוב בספר משלי (יג,יט): "תַּאֲוָ֣ה נִ֭הְיָה תֶּעֱרַ֣ב לְנָ֑פֶשׁ", שכאשר הצליח אדם לשבור את תאוותו יש בזה הנאה לנפשו, ומכיוון שאין ראוי להזכיר לשון שבר בברכה – יש לומר בלשון הווה: "שהכל נהיֶה בדברו".