משמעות הצורה / רפי זברגר

ברכות לז ע''א
  

הקדמה

לאחר לימוד הגמרא בנושא פתיתי לחם, מתי הם נקראים לחם וחייבים בברכת המוציא וברכת המזון ומתי לא, דנה הגמרא בהגדרות לחם לעניין דין חלה. כפי שנכתב בפרשיית חלה בפרשת שלח (במדבר ט''ו, י''ט), החייב רק בלחם כפי שנאמר בפרשת חלה: והָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לה'.
 

הנושא

טרוקנין - חייבין בחלה. וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין פטורין מן החלה.
מחלוקת האם טרוקנין נחשב לחם לחיוב חלה. רבין, בירידתו לבבל ציטט את דעת רבי יוחנן לפטור טרוקנין מחלה, ודינא דגמרא לחייב. 
מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא.
שואלת הגמרא מיד מהו טרוקנין, ומשיב אביי כי מדובר בעיסה של קמח ומים המתבשל בתוך גומא מתחת לכירה, ושם נאפה עד היותו חלה (רכה). 
ואמר אביי: טריתא - פטורה מן החלה.
אביי מוסיף ואומר כי לעומת טרוקנין החייבים בחלה, הרי שטריתא פטורה מן החלה. 
מאי טריתא? איכא דאמרי: גביל מרתח, ואיכא דאמרי: נהמא דהנדקא, ואיכא דאמרי: לחם העשוי לכותח.
שלש דעות בגמרא מהי טריתא:
• לישה של קמח ומים הנשפת על קרקעית הכירה. נראה אולי כמו בלינצ'ס שאנו מכינים היום. אינה מוגדרת חלה כיוון שאין צורתה כחלה. 
• בצק הנאפה על גבי שיפוד, ותוך כדי אפיה מורחים על הבצק שמן או במי ביצים ושמן. ייתכן שאינו מוגדר כחלה כיוון שהוא כמו ''פת הבאה בכיסנין''.
• לחם הנאפה בשמש ולא בתנור. לחם זה נעשה עבור טיבול ב''כותח'', שהוא תבשיל מעופש 
תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח - פטור מן החלה.
גם בבית המדרש של רבי חייא פסקו כי לחם העשוי לכותח פטור מנטילת חלה. 
והא תניא: חייב בחלה?
מקשה הגמרא סתירה מברייתא אחרת, שם למדנו כי לחם העשוי לכותח חייב בחלה. 
התם כדקתני טעמא, ר' יהודה אומר: מעשיה מוכיחין עליה. עשאן כעבין – חייבין, כלמודין – פטורים.
עונה הגמרא כי רבי יהודה בברייתא השנייה מחלק בין סוגים שונים של לחם העשוי לכותח. אם עשאה בצורת לחם (כעכים בלשון המשנה) הרי זה מחייב בחלה. אך אם עשאה כ''נסרים'', שלא הקפיד על צורתה, הרי אינה מתחייבת בחלה. אם כן, אומרת הגמרא, כי הסיבה לחיוב בחלה בברייתא זו בגלל שנאפה בצורת לחם, למרות האפייה בשמש. 
עיקרון של "צורה הקובעת" למדנו גם מספר שורות קודם לכן בדיון הגמרא על פירורי לחם שנתבשלו (בלשון הגמרא חביצא), ואמר רבא: והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא – אם יש עליו "צורת לחם" מברכים על חביצא המוציא וברכת המזון.
 

מהו המסר

רבי יהודה ורבא לימדו אותנו עיקרון מעניין של משמעות הצורה. אפייה בשמש אינה נחשבת בדרך כלל כאפיה מחייבת (בחלה), למרות זאת, אם נאפה בצורה של "כעכים'' הרי זה מוגדר כלחם לחייב בהפרשת חלה. וכן, פירורי לחם שנתבשלו אינם חייבים ברכת המוציא, אלא אם כן צורתם כלחם. הצורה משפיעה ומשנה את הלכה למעשה, בדיני חלה ובברכת המוציא. 
ניתן להפליג בהתייחסות לצורה גם ב''נושאים חברתיים''. חשוב מאוד מה אנו אומרים ומה לא אומרים, אך לא פחות חשובה הצורה בה אנו אומרים (או לא אומרים). ניתן מספר דוגמאות לצורה ואופן אמירה ''הדורש שיפור'':
1. דיבור רך מידי כאשר נדרשת אסרטיביות. 
2. דיבור ''קשה'' מידי ברגעים של חולשה. זהו זמן הדורש קבלה, הכלה, דיבור רך ונעים וכדו'. 
3. אמירת שלום כלאחר יד כשאנו יוצאים מן הבית, או כשהילד יוצא מן הבית. כל דיבור, בוודאי אמירת שלום אמורה להיות מלווה במבט טוב. עדיף לחייך או להראות סימפטיות, כדי שהפרידה (אפילו לזמן קצר) תלווה בתחושות טובות אשר יתנו כוחות להמשך. 
4. נתינה וסיוע לאדם אחר (יכול להיות חבר, או קרוב משפחה או אפילו עני בפתח וכדו') תוך מבט מזלזל ומתנכר, אינה שווה מאומה. עדיף שלא להביא, מאשר להביא בפנים חמוצות וקרות. 
5. מנגד, אדם אשר מסייע לחבר אפילו ללא שום מתנה פיזית, אלא מראה לו פנים מאירות, מבין לליבו של החבר, מרגיע ומעודד – זו הצורה המועדפת בחז''ל ובמקורות. 
ההבדלה בין שני סוגי הנתינה לעיל (סעיפים 4,5), מובעים יפה בהוראת חז''ל בנושא כיבוד אב ואם. 
תני אבימי בריה דרבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני - וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים - ומביאו לחיי העולם הבא. ( קידושין (ל''א.) 
פעמים אדם נותן להוריו מאכל יקר מאוד (פסיוני) אך ''טורדו מן העולם'', כאשר ''מראה לו צרות עין'' בנתינה זו. בלשוננו: מביא לו מתנה גדולה ''בפרצוף חמוץ''. ופעמים אדם ''מעביד את אביו בעבודה קשה" (טחינה בריחיים, לדוגמא), אך עושה זאת בשפה רכה ויפה, מנחם אותו ומסביר לו שזהו צורך השעה ואין אפשרות אחרת להתפרנס. למרות טרחתו של אביו הוא מביאו לחיי העולם הבא בזכות פנים מאירות ונעימות. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]