גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף מאתים ואחד, מדור "עלי הדף"
מסכת ברכות
דף מג ע"ב
"מנין שמברכין על הריח" – מאי שנא הנאת ריח משאר הנאות שבעולם
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, מנין שמברכין על הריח, שנאמר (תהלים קנ, ו) "כל הנשמה תהלל י-ה", איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח (מג, ב).
תמה כאן הצל"ח, מה נשתנה הנאת הריח משאר כל הנאות ששואלין עליה "מנין שמברכין על הריח", הא למדנו לעיל (לה, א) ד"סברא הוא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". וכתב: "ונראה, משום דבריש פרקין שנינו 'תנו רבנן, אסור לאדם שיהנה מעולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה מעל', עיין שם. והרי קיי"ל (פסחים כו, א) ד'קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה', לכך שאל 'מנין שמברכין על הריח', שהיה מקום לומר, כיון שאפילו בקדשי שמים ממש אין בהם מעילה מן התורה, רק איסורא דרבנן, לא תיקנו ברכה על זה, וקמ"ל אסמכתא מקרא ד'כל הנשמה תהלל י-ה', שגם בזה תיקנו ברכה".
ומבואר מדבריו, כי יסוד ברכת הנהנין הוא בכדי להנצל מאיסור מעילה, כי כל הנאות העולם הזה שייכות להקב"ה ואסור למעול בהן כדאיתא (שם): "רבי לוי רמי, כתיב 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם', לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל", ובברכה תחילה - הדברים נמסרים לנו ומותרים ליהנות מהם, ומשו"ה חובת הברכה תלוי' וקאי בדיני מעילה, ואמנם בהנאה שאין בה דין מעילה - אין בה חובת ברכה, ובהנאת ריח שאין בה משום מעילה יפה שאלו: "מנין שמברכין על הריח".
ובשו"ת 'אבני נזר' (או"ח סי' לז) מצינו שדנו בזה הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי"ע עם הרה"ק בעל ה'אבני נזר' זי"ע, שהרה"ק מאלכסנדר כתב אליו בתשובה כיסוד דברי הצל"ח - בלי הבאת הדברים משמו, ואלו דבריו, שאיסור אכילה קודם ברכה איסור חפצא הוא, שבכל דבר בעוה"ז מוטל איסור חפצא שלא להנות ממנו - כדוגמת קדשים שיש בהם איסור חפצא שלא ליהנות מהם, והביא הראיה הנזכרת - ממה שדנו בגמרא "מנין שמברכין על הריח" - "ומה זו שאלה, הלא כללא כייל 'אסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה', אלא על כרחך דהאיסור משום מעילה, וריח אין בו משום מעילה".
ולעומתו, העיר ה'אבני נזר', שהדברים תמוהים מאוד, כי דין זה - שבריח אין משום מעילה - הוא סלקא דעתא דגמרא בלבד, כי בתחילה הביאו בגמרא (פסחים כו, א): "אמר רבי שמעון בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא, קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה", ונתקשו בגמרא: "וריח אין בו משום מעילה, והא תניא וכו', אלא אמר רב פפא, קול ומראה אין בהן משום מעילה - לפי שאין בהן ממש, וריח לאחר שתעלה תמרותו אין בו משום מעילה, הואיל ונעשית מצותו". נמצא שגם בהנאת ריח יש בה משום מעילה, ואם כן חוזרת הקושיא לקדמותה - מה נשתנה הנאת ריח משאר כל ההנאות, ומדוע שאלו: "מנין שמברכין על הריח".
והנה, בקושיא זו נתקשה גם בהגהות ר' אלעזר משה הורוויץ (נדפסו בש"ס ווילנא) על דברי הצל"ח, והוסיף להקשות, כי בסוגיית הגמרא (שם) מבואר שאין שום היתר לכתחילה ליהנות מהקדש בקול מראה וריח, וכלשונם ז"ל: "מעילה הוא דליכא, הא איסורא איכא", ואם כן גם בהנאת ריח בלא ברכה 'איסורא איכא', ולמה אם כן שאלו: "מנין שמברכין על הריח".
וכלפי עיקר הקושיא - על שאלת הגמרא "מנין שמברכין על הריח" ומאי שנא משאר הנאות - כתב ה'אבני נזר', כי לא על כל ההנאות תקנו לברך, "שהרי חכמים לא תקנו ברכה רק על הנאת אכילה, ואם רוחץ בחמין וכהאי גוונא מן הנאות אינו מברך", ולכן יפה שאלו על הנאת ריח, כי "ריח לאו כאוכל חשיב, דקיי"ל (עי' ע"ז סו, ב) 'ריחא לאו מילתא', ופי' הרמב"ן בחידושיו (שם) והר"ן בפ' גיד הנשה ד'ריחא לאו כטעמא' והנאה גרידתא הוא".
ולסיום נביא דברי ה'בני יששכר' (סיון מאמר ד אות ח), שגם כן מאריך בענין התמיהה "למה הוצרכו ללימוד, הלא חז"ל גזרו אומר אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה... אם כן אסור ליהנות שום הנאה בלא ברכה, ואדרבה אותן ההנאות שלא תקנו לנו ברכה נתחבטו הפוסקים ראשונים ואחרונים להמציא תירוצים למה היתה כזאת, כגון על שמיעת כלי זמר ושיר... ואם כן מה זאת שאלה מנין שמברכין על הריח, למה לא יברכו כיון דהוא הנאת עולם הזה. אבל תתבונן הענין, דהנה על ידי חטא אדם הראשון נתערב בכל דבר טוב ורע, ומן הצורך לאדם לברר מכל דבר הטוב מן הרע, וזה פעולת נפש הישראלי בעודנו בעוה"ז, הנה אי אפשר לו לחיות מבלי מאכל ומשתה ושאר עניני עוה"ז, ועל כל דבר ניתקן ברכה, ועל ידי הברכה היא הכנה לבירור ומבררים הטוב לחלקו ית"ש, דהיינו שנעשה מהנאה ההוא דם ובשר על האדם וילך בכח האכילה ההוא לתורה ולמצות והמותרות הוא הרע נדחה מן הגוף כנודע, והנה כל החושים נזכרו אצל חטא האדם 'ותרא האשה וכו' ותקח וכו' ותאכל וכו' ותתן ויאכל וישמעו ויאמר וכו'' (בראשית ג, ו), אבל חוש הריח לא נזכר, הנה נראה כי חוש הריח לא נפגם כל כך בחטא אדם כמו שארי החושים, על כן חוש הריח הוא רוחניי הנשמה נהנית ממנו ולא הגוף... וכיון שהוא כן, הנה יש סברא שלא לברך על הריח כיון שלא נתפגם כל כך בחטא אדם. ועל כן תראה שאין בחוש הזה בירור כל כך שיהיה בו הפרדה בגוף, אבל להיות שאעפ"כ הגוף נתגשם בחטא אדם, וגם דבר הריחניי הוא פרי מוגשם צריך ג"כ לבירור מה, על כן צריכין לברכה, על כן אמרו רז"ל 'מנין שמברכין על הריח', כי צריכין להביא ראיה על זה..." (עעו"ש חודש חשון מאמר א אות ב; חודש אדר מאמר א אות י; ובס' 'מגיד תעלומה' בסוגייתנו).
