בר פלוגתא הפך להיות רב ומלמד / רפי זברגר

ברכות מא ע''א
  

הקדמה

למדנו במשנה בדף מ' בין היתר את המחלוקת הבאה:
היו לפניו מינין הרבה, רבי יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה - עליו הוא מברך, וחכמים אומרים - מברך על איזה מהן שירצה.
מחלוקת תנאים על איזה מאכל להקדים ולברך כשיש פרי משבעת המינים ופרי אחר. רבי יהודה פוסק כי יש להקדים את הפרי משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, וחכמים סוברים כי יברך על איזה פרי שירצה.
בגמרא (מ.) יש מחלוקת אמוראים על אילו שני מינים מדובר במשנה:
פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא, חד אמר: מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר - מין שבעה עדיף, ורבנן סברי - מין חביב עדיף, אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. וחד אמר: אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת.
מחלוקת בין רבי אמי ורבי יצחק. לפי אחד מהם, מחלוקת התנאים היא רק במקרה ששני המינים המונחים לפניו הם בעלי אותה ברכה (והם חולקים האם להעדיף פרי משבעת המינים או פרי חביב), אבל אם הברכות שונות כולם מסכימים כי הסדר אינו משנה ומקדים לברך על איזה מהם שירצה. והאמורא השני סובר כי מחלוקתם בכל מקרה, גם במקרה שברכותיהם שונות. לפי רבי יהודה יש להקדים לברך על פרי משבעת המינים ורק לאחר מכן ברכה מסוג אחר, ולפי חכמים, גם כשהברכות שונות – מקדים לברך על הפרי החביב עליו.
הגמרא מחזקת את הדעה שיש משמעות להקדמה ברכה לחברתה, מדברי רב יוסף:
דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר (דברים ח', ח'): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָש.
אם עומדים לפני אדם מספר פירות משבעת המינים, בין שברכותיהן שוות, ובין שהן שונות, עליו לברך על הפרי הכתוב בפסוק לפי קרבתו למילה ארץ – כל הקרוב יותר למילה ארץ הוא הקודם.
בהמשך הגמרא מביאה דעה אחרת הלומדת מפסוק זה את ''שיעורים ומידות'' של מצוות עשה ולא תעשה.  
 

הנושא

הגמרא מספרת סיפור שבעקבותיו נבין יותר טוב את דעתו של רב יוסף אשר הובאה לעיל: 
רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא, אייתו לקמייהו תמרי ורמוני. שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא.
הביאו תמרים ורימונים (שני מינים משבעת המינים) לפני רב חסדא ורב המנונא תוך כדי סעודתם. רב המנונא לקח תמרים וברכם עליהם ראשונה. 
אמר ליה רב חסדא: לא סבירא ליה מר, להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה?
רב חסדא שאל את רב המנונא חברו, האם אינו סובר את פסקתו של רב יוסף (או רבי יצחק) שכל הקודם בפסוק של שבעת המינים קודם לברכה? והרי הרימון נזכר חמישי בפסוק, לפני התמר הנזכר שביעי בסוף הפסוק, ומדוע אם כן הקדים את התמר לרימון?
אמר ליה: זה שני לארץ, וזה חמישי לארץ. 
ענה לו רב המנונא: יש עוד גורם המשפיע על ההקדמה והוא ''קרבה למילה ארץ''. ומכיוון שתמר הוא מספר 2 ל''ארץ'' השני, לעומת רימון שהוא מספר 5 לארץ הראשון, הרי שתמר קודם לרימון. 
כדאי להעיר את הערתו של התוספות על המקום:
מכל מקום, היכא דאיכא חטה וזית, או שעורים ותמרים – אף על גף דשוין לארץ, מכל מקום המוקדם בפסוק, דהיינו לארץ ראשון - יקדים לברכה:
התוספות עומד על ''נקודה שהגמרא לא סגרה'', מה קורה עם שני מינים באותה קרבה למילה ארץ. זה קורה בשני צירופים: א) חטה וזית - שניהם במיקום 1 ביחס למילה ''ארץ". ב) שעורה ותמר – שניהם במקום 2 ביחס למילה ''ארץ''. קובע התוספות כי הקרוב לארץ הראשון קודם לקרוב לארץ השני. לכן: חיטה קודמת לזית, ושעורה קודמת לתמר.
אמר ליה: מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך:
פירגן רב חסדא לרב המנונא ואמר לו: הלוואי והיו לנו ''רגלים של ברזל'' כדי שנוכל ללכת אחריך, לשמש אותך וללמוד ממך כמה שיותר.  
 

מהו המסר

היפוך היוצרות בדו שיח בין רב חסדא לרב המנונא מרתק. בתחילה רב חסדא ''מתקיף'' את רב המנונא, לכאורה בשאלה קשה. לאחר מכן, מששמע את תשובת רב המנונא כנראה ''תפש את הראש'' ונזכר בהלכה שלמד בעבר. או לחילופין שמע הלכה זו בפעם הראשונה והתלהב מאוד. בין כך ובין כך, רב חסדא, אדם מכובד וחשוב מאוד, אשר היה דיין וראש ישיבה בסורא, לא התבייש לחזור בו מהתקפתו, לקבל את הדברים שאמר חברו, ויותר מכך: אף לפרגן לחבר בצורה חזקה מאוד. 
''לימוד חזק'' שניתן ללמוד מהתנהגותו של רב חסדא: צניעות וענווה, מוכנות לשמוע וכמובן להקשיב לאחר, לשנות דעה קודמת, ואף לבסוף, לשבח ולהלל את בר הפלוגתא שהפך להיות ''הרב המלמד''.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]