גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ר"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת ברכות
דף מח ע"ב
האם באכילת מָן נתחייבו בחובת ברכת המזון מן התורה
אמר רב נחמן, משה תקן לישראל ברכת הזן - בשעה שירד להם מן וכו' (מח, ב). הקשה על כך הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל בספרו 'גליוני הש"ס', מדוע נתחייבו כלל בברכת המזון, הלא חובת ברכת המזון אינה כי אם בלחם של חמשת המינים, כמו שמבואר במכילתין (לעיל ע"א) שנלמד ממה שנאמר (דברים ח, ט): "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" וגו', ולאחר מכן כתיב (שם, י): "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך", ו'לחם' היינו מחמשת מיני דגן, והמן - לכאורה היה בריאה חדשה, ולא היה מחמשת מיני דגן, "ואף שטעמו בו טעם לחם - אם רצו, מכל מקום על טעם לבד אין נראה שיהיה חיוב ברכת המזון".
וכתב ליישב על פי הגמרא במס' יומא (עה, א): "'את הקשאים ואת האבטחים [ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים]' (במדבר יא, ה), רבי אמי ורבי אסי, חד אמר טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו, וחד אמר, טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן". נמצא, שנחלקו רבי אמי ורבי אסי האם נתהפך המן גם לממשות המאכלים שנתכוונו לטעם - מלבד החמשת המינים הנזכרים במקרא שהם לא נתהפכו לממשן לכולי עלמא, ולפי מאן דסובר 'טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן' היה על המן דין לחם ממש מחמשת מיני דגן, ונתחייבו בברכת המזון באכילתו כמו לחם ממש, וצריך לומר, שרב נחמן, בעל המאמר שלפנינו, סובר כמאן דאמר 'טעמו טעמן וממשן', ולכן שפיר נתחייבו בברכת המזון.
כהשוואה לזה ציין לדברי ה'מדרש תלפיות' (ענף יין) שהעיר על דברי המדרש (עי' תנחומא אחרי ו; ויק"ר כ, ט) אודות בני אהרן שמתו משום שנכנסו שתויי יין לאהל מועד, ותמה, מנין היה להם יין במדבר, ובתחילה כתב: "ונראה לי, דאיתא במדרש שבני עֵשו היו מביאים כל מיני פירות ומגדים ויינות וסלתות והיו עושין שוק במחנה ישראל ומוכרין להם ועדיין לא נאסר להם יין של גוים עד שבאו לשטים והתחילו לזנות עם בנות מואב", ובהמשך כתב: "אבל בענין הקושיא שהקשה, מנין היה להם יין במדבר אין צורך לומר שהיין שהיו שותין היו מבני עשו, כי באר מרים היה טעם יין טעם חלב טעם דבש - כסגולת המן, שכל הטעמים היו בו, כדאיתא בילקוט, וכיון שכן לא היו צריכים ליין מבחוץ, כי כשהיו שותים מי הבאר אם היה כוונתם ליין היה מתהפך להם ליין, ובוודאי שהיה פועל שכרות, כיון דאם לא כן נמצא שהיו חסרים מיין, ובמדבר מלא להם הקב"ה כל תאוותם" (עי"ש תירוצים נוספים).
והקשה הגר"י ענגיל זצ"ל, דבמס' כריתות (יג, ב) נחלקו האם יש איסור עבודה בשכרות בשאר משקין, לדעת החכמים - האיסור אינו אלא ביין בלבד, אולם "רבי יהודה אומר, 'יין' אין לי אלא יין, שאר משכרין מנין, ת"ל 'ושכר', אם כן מה ת"ל 'יין', על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה", ואם כן מדוע נתחייבו בני אהרן מיתה, הלא לא שתו יין ממש. ועל כרחך צריך לומר שמי הבאר נתהפך ליין ממש, ושפיר נתחייבו מיתה בכניסתם לאהל מועד, "והוא הדין במן, מי שכיוון ללחם היה נחשב לחם ממש - לחייב עליו ברכת המזון".
יסוד זה כלפי יין העלה גם הגאון ר' דוד אופנהיים זצ"ל בספרו 'שם דוד' עה"ת (פר' אחרי. י"ל לראשונה מכת"י ברוקלין תשע"ט), וז"ל: "ונראה לי על פי מה שתמה בתרגום שיר השירים על האי קרא (שה"ש א, יד): 'אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי', מאין היה לישראל יין במדבר לצורך הנסכים, וז"ל: 'ומינן הוה להון חמרא לנסכא הלא אינון במדברא לא אתר כשר לבית דרע ואף לא תאינין וגופנין ורמונין' וכו' (עי"ש המשך התרגום), ולפענ"ד יש לומר, שנטלו נסכים מן הבאר, בארה של מרים, ועל דרך דאיתא במדרש ילקוט (יתרו רמז תסח), וז"ל: 'ויחד יתרו על כל הטובה', רבי אלעזר המודעי אומר, בטובת הבאר הכתוב מדבר, הבאר הזה שנתן לנו המקום אנו טועמים טעם יין חדש, טעם יין ישן', עכ"ל. ועיין במסכת יומא פלוגתא דרבי אמי ורבי אסי, 'חד אמר, טעם כל המינים טעמו במן טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו, וחד אומר טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן והללו טעמן ולא ממשן' עכ"ל, ולמדין סתום מן המפורש דהמן והבאר שניהם היו בדימוס אחד, דלמ"ד דבמן טעמו טעם וממשן אף בבאר נמי טעמו טעמו וממשן, ומאותו היין שתו נדב ואביהו ונכנסו למקדש..." [ועי"ש המשך דבריו: ואף למ"ד שהיה טעמן ולא ממשן, מכל מקום היה לו דין יין, כדאיתא במסכת ע"ז (סו, ב) דפסק רבא דאזלינן בחמרא בתר טעמא, ומשום הכי נענשו נדב ואביהו על שנכנסו שתויי יין", וזהו שלא כדברי הגר"י ענגיל זצ"ל - שלא נתחייבו כי אם ביין ממש, ויש לעיין ביסוד מחלוקתם, ואכמ"ל. ועעו"ש ב'שם דוד'].
מאידך, מביא הגר"י ענגיל זצ"ל מדברי הריטב"א במס' קידושין (לח, א ד"ה אלמא), דפשיטא ליה שלא היו יכולים לצאת ידי חובת מצה בליל התקדש חג הפסח באכילת מן, משום שאינו מחמשת מיני דגן, ואם נתכוין הריטב"א בדבריו לכו"ע - גם למד"א 'טעמו טעמן וממשן', מפורש יוצא שהגם שנשתנה טעמן וממשן אינו נחשב עדיין לחם מחמשת מיני דגן, ואין יוצאים ידי חובה באכילת מצה, וה"ה לא יהא בזה חובת ברכת המזון.
בספר 'מקראי קודש' (פסח ח"ב סי' יב) דן בארוכה בזה, ולגבי מצה הוסיף נקודה נוספת, כי מבואר בגמרא (פסחים לט, א) שבמצה יש תנאי נוסף, שיהיה גידולי קרקע, ובכן גם כשתיחשב חמשת מיני דגן - עדיין אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה, מאחר שהמן הוא לחם מן השמים, ואינו גידולי קרקע. אכן, בדברי הריטב"א מפורש יוצא, שהחיסרון הוא מפאת שאינו נחשב חמשת מיני דגן (בעיקר הדברים ראה 'תשובות רבי אברהם בן הרמב"ם' סי' פד).
