טיב התפילה / רפי זברגר

ברכות נד ע"ב
  

הקדמה

במשנה בתחילת הפרק למדנו על "ברכות הודאה'', כמו: מקום שנעשו בו ניסים לישראל, מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה ועוד. רבי יהודה בשם רב, מביא בברייתא, מקור לברכות הודאה אלו מתוך מפסוקים בתנ''ך.  בהמשך, מביאה הגמרא עוד מספר מקורות של רב יהודה אשר מונה דברים שונים. נתייחס במאמר זה לאחד מהם. 
 

הנושא

ואמר רב יהודה: שלשה דברים, המאריך בהן - מאריכין ימיו ושנותיו של אדם:
• המאריך בתפלתו – אינו מזדרז בתפילתו, אלא מתפלל לאיטו ובכוונה.
• והמאריך על שלחנו – אינו ממהר לסיים את סעודתו, אלא משתהה ומאריך אותה, כדי לכבד גם אורחים בסעודתו.
• והמאריך בבית הכסא – אינו מזדרז לסיים את יציאתו מהשירותים, אלא מחכה ''עד שיתרוקן'' לגמרי ואז יוצא מבית הכסא.
והמאריך בתפלתו מעליותא היא? והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפלתו ומעיין בה - סוף בא לידי כאב לב, שנאמר (משלי י"ג, י"ב)  תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה .
מקשה הגמרא על רב יהודה: מדוע מנה את "הארכת התפילה" כדבר חיובי וטוב, שאף מקבלים עליה שכר של אריכות ימים, והרי מהפסוק במשלי למדים כי תפילה (תּוֹחֶלֶת) ארוכה ( מְמֻשָּׁכָה) גורמת אף למחלות וקיצור חיים ( מַחֲלָה לֵב)
ואמר רבי יצחק: שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן: קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חבירו לשמים.
ועוד למדנו בשם רבי יצחק, כי אדם הסומך על עצמו והולך במקום סכנה (קיר נטוי), או מעיין הרבה בתפילתו, מתוך מחשבה כי זכויותיו מספיקות למלא את מבוקשו בתפילה, או סומך על ''פסקו של הקדוש ברוך הוא'' במחלוקות עם חבר. בכל המצבים האלו, ''מראים לו לאדם'' כי זכויותיו אינן משהו , ו''מחפשים'' ומזכירים לו את העוונות שלו.
אם כן, גם רבי חייא בשם רבי יוחנן, וגם רבי יצחק קובעים כי עיון תפילה אינו דבר טוב וחיובי, דבר הסותר את דברי רבי יהודה לעיל.
הא לא קשיא: הא - דמעיין בה, הא - דלא מעיין בה. והיכי עביד? דמפיש ברחמי.
עונה הגמרא על הסתירה לכאורה, כי כל אחד מדבר על אריכות תפילה מסוג שונה. אם מאריכים בתפילה מתוך מחשבה כי זכויותיו של האדם ותפילתו הארוכה ''חייבות'' לבוא לידי משמעות, והאדם מחכה, וכביכול ''מחייב'' את הקדוש ברוך הוא להיענות לו – זו אריכות תפילה שלילית, אשר "עלולה להביא לידי כאב לב''. לעומת זאת, אם מאריכין בתפילה מתוך אמונה שלמה בבורא עולם, אשר יעשה הטוב בעיניו, ומה שיהיה – לטובה יהיה, הרי שזו ''אריכות תפילה ברוכה'', ועליה אמר רב יהודה בשם רב, כי יאריכו לו ימיו ושנותיו של אדם זה.
נצטט את לשונו היפה של השולחן ערוך (סימן צ''ח, סעיף ה'):
אל יחשוב, ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתי כיון שכוונתי בתפלתי. כי אדרבה, זה מזכיר עונותיו של אדם (שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו), אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו, ויאמר בלבו: מי אני? דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו:
יש פוסקים הקובעים כי ''מחשבה לא טובה'' כמתוארת בלשון השולחן ערוך אף מחייבת ברכה חוזרת.
 

מהו המסר

שני אנשים מאריכים בתפילתם, האחד – תפילתו ''לא טובה'', והשני – "תפילתו מבורכת" ואף מזכה באריכות ימים. 
''הצופים מן הצד'' רואים אותה פעולה אצל שני אנשים, אך השוני ביניהם הוא עצום. המחשבה והכוונה המתווספת לפעולה היא המסווגת את טיב התפילה. 
אנו למדים מכאן ש''דברים שבלב'', אין לבחון לפי "המראה החיצוני'', יש לדעת ולבחון מה עומד מאחורי הדברים. מתוך אילו מניעים מבוצעת הפעולה? מהן המחשבות העומדות מאחורה, וכן הלאה. לא כל ''צדיק'' המאריך בתפילתו אמנם צדיק וראוי להערכה, ומנגד כדאי להזכיר את הכיוון השני: המקצר בתפילתו אינו בהכרח לא מתכוון למילותיו. 
שומה עלינו ללמד זכות על אנשים, ובוודאי לא נשפוט לאור מעשים חיצוניים בלבד. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]