תפילה ופחד / רפי זברגר

ברכות ס ע"א
  

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הפרק את ההלכה הבאה:
היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר - הרי זו תפלת שוא.
לאחר שהאשה בהריון – אין משמעות להתפלל על מין היילוד, שכן, מינו נקבע ואין אפשרות להחליפו, ולכן מוגדרת תפילה זו כתפילת שוא. נידון במאמר זה בסוגי תפילות שווא והמשמעויות הנובעות מכך. 
 

הנושא

ולא מהני רחמי?
מקשה הגמרא: האם באמת אין אפשרות להתפלל על מינו של היילוד, והרי למדנו מרב דברים סותרים לכאורה: 
מתיב רב יוסף (בראשית, ל', כ''א): וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. מאי וְאַחַר? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות, הרי עשרה. אם זה זכר - לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות, מיד - נהפכה לבת, שנאמר: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה .
לאה ידעה בנבואתה כי יהיו שנים עשר שבטים. לאה הייתה בהריונה השביעי, לאחר שהיא ילדה ששה בנים, ושתי השפחות ילדו ארבעה בנים (כל שפחה ילדה שני בנים), התפללה לאה ואמרה: אם אמנם ייולד לי בן שביעי, הרי ''יישאר'' לרחל רק בן אחד, זהו פחות מכל אחת מן השפחות. היא ממש ממש ביקשה שלרחל יהיו לפחות שני בנים כמו לכל אחת מן השפחות. ואמנם, מספר המדרש, נהפך העובר להיות בת ונולדה דינה. אם כן, אנו רואים כי ניתן להתפלל על שינוי מין העובר, בניגוד למה שלמדנו במשנה. 
אין מזכירין מעשה נסים!
תירוץ ראשון קובע כי אמנם נעשה ללאה נס ''שלא כדרך הטבע'', ואין ללמוד מניסים כאלו על הכלל. 
ואיבעית אימא: מעשה לאה בתוך ארבעים יום הוה. כדתניא: שלשה ימים הראשונים - יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה ועד ארבעים - יבקש רחמים שיהא זכר. מארבעים יום ועד שלשה חדשים - יבקש רחמים שלא יהא סנדל... 
תירוץ שני קובע כי בארבעים יום הראשונים של העיבור טרם נקבע מינו של היילוד, ולכן בימים אלו ניתן עדיין להתפלל על כך, ואין זו תפילת שווא. לפי תשובה זו, תפילת לאה לקדוש ברוך הוא, כמתואר בדברי רב לעיל, היו אמנם באותם ארבעים יום, וכך מתורצת הקושיא ממשנתנו. 
המשנה בתחילת הפרק הביאה דוגמא נוספת ל''תפילת שווא'' כאשר אדם בא מן הדרך ומתקרב לעיר, שומע קול צווחה בעיר ואומר: יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי. הסיבה: האירוע כבר קרה, ואין משמעות לתפילה לאחר מעשה. 
הגמרא מביאה ברייתא הדנה באותו נושא: 
תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר (תהילים קי''ב, ז'): מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'
הלל בא מן הדרך ושמע קול צווחה בעיר. הוא לא התפלל שזה לא יהיה בביתו, שכן למדנו במשנה כי אסור לעשות זאת. אך הוא אמר לעצמו ולסובבים אותו, כי הוא משוכנע שהצווחה לא הגיעה מהבית שלו. מניין ידע זאת הלל? מסבירים פרשנים (רבי יונתן אייבשיץ ועוד) כי הלל חינך את אנשי ביתו לקבל גם גזירות פחות טובות ''בנחת''. לדעת ולהבין כי הכול מאיתו, וכפי שלמדנו במשנה שלנו: יש לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. אם יש בית שיש בו צווחה, הבין הלל שאין זה מגיע מאנשי ביתו, שכן, הם לא היו צווחים כשהיתה נופלת עליהם צרה. 
רבא המשיך וקבע כי ניתן לדרוש פסוק זה מהתחלה לסוף או מהסוף להתחלה ובכל מקרה המובן הוא כי הבוטח בה' אינו ''ירא'' משמועה רעה. 
ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון, חזייה דקא מפחיד. אמר ליה חטאה את דכתיב (ישעיהו ל''ג, י''ד): פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם
הגמרא מספרת על תלמיד שהלך אחורי רבי ישמעאל בשוק, והבחין רבי ישמעאל כי התלמיד פוחד. אמר לו הרב, כי הוא חוטא בכך, שהרי נלמד מהפסוק בישעיהו כי אנשים פוחדים הינם ''אנשים חוטאים''
אמר ליה, והכתיב (משלי כ''ח, י''ד): אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה. אמר ליה: ההוא - בדברי תורה כתיב.
הרב הסביר לתלמיד כי הפסוק במשלי, אשר לכאורה ''מעודד פחד'' מתייחס רק לפחד משכחת לימוד תורה, אך לא פחד תמידי מכל דבר בחיים. ההיפך הוא הנכון, יש לבטוח בקדוש ברוך הוא ולא לפחד על כל צעד ושעל. 
יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא, אתנח.
יהודה בן נתן הלך אחרי רב המנונא ונאנח מצרותיו. 
אמר ליה: יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה? דכתיב (איוב ג', כ''ה): כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי, וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי.
שאל אות רב המנונא, האם הוא מעוניין להביא עליו יסורים, כפי שמשמע מהפסוק באיוב. 
והא כתיב: אשרי אדם מפחד תמיד? ההוא - בדברי תורה כתיב:
גם כאן, הסביר רב המנונא כי הפסוק במשלי, אינו מעודד פחד, אלא רק בדברי תורה כמוסבר לעיל. 
 

מהו המסר

1. תפילתה של לאה מלמדת אותנו עד כמה יש לדאוג לתחושות של הזולת, ובוודאי של בן משפחה. לאה ביקשה כל כך, כי רחל אחותה תהיה לפחות כמו כל אחת מן השפחות ולא פחות מהן. תפילה אמיתית מעומק הלב.
2. תפילה היא חשובה ומהווה חלק בלתי נפרד מעבודת ה' שלנו. אבל תפילת שווא אין לה ערך, ורצוי שלא תיאמר. יש לוודא בכל מצב האם יש משמעות לתפילה ו''המצב עדיין הפיך'' – אז, ורק אז נתפלל בלב שלם מעומק הלב. 
3. פחד וגם תחושה של אנחה ודאגה מתוך יאוש אינה רצויה. בורא עולם אחראי ודואג לכל אדם, עובדה אשר אמורה להביא אותנו לתחושות של שמחה וביטחון בקדוש ברוך הוא. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]