תחושה ביתית / רפי זברגר

שבת ט ע''ב
  

הקדמה

היום אנו לומדים את המשנה השניה במסכת, שהיא בעצם הקדמה למשנה השלישית בדף י''א. שתי המשניות עוסקות בדברים שאסור לעשות "לפני המועד". משנתנו עוסקת בפעילויות אסורות לפני תפילת מנחה, מחשש שמא ישכח ולא יתפלל. המשנה הבאה עוסקת בפעילויות אסורות סמוך לכניסת שבת, שמא ישכח וימשיך גם בתוככי השבת.
לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.
אין ללכת להסתפר לפני זמן תפילת מנחה, כאמור שמא ישתהה ויעבור זמן תפילה. הגמרא תסביר לאיזו תפילה מדובר (מנחה קטנה או גדולה) ואיזה סוג תספורת נאסרה.
לא יכנס אדם למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדין.
המשנה ממשיכה בעוד מספר דוגמאות לפעולות אסורות סמוך למנחה: כניסה לבית המרחץ (שמא יחלש ולא יוכל להתפלל), כניסה למקום עיבוד עורות (שמא יפסיד בעסק אשר יגרמו לו לפעול במישורים שונים שישכיחו ממנו מלהתפלל), תחילת סעודה (שמא יימשך באכילה עד לאחר זמן מנחה), ולא להתחיל לדון על כס המשפט (שמא יגלה הדיין סיבה לסתור פסק קודם שלו, ואז עלול להימשך בדיון עד לאחר זמן תפילה).
ואם התחילו - אין מפסיקין.
מוסיפה המשנה וקובעת, כי בכל הדוגמאות שהובאו במשנה והמצבים הדומים להם, אם בכל אופן עשו שלא כהוגן והתחילו, ועדיין לא הגיע סוף זמן תפילה – אין חייבים להפסיק.
מפסיקין (לקרות ק"ש), ואין מפסיקין לתפלה.
מסכמת המשנה בהשוואה בין דין הפסקה לקריאת שמע והפסקה לתפילה. כפי שלמדנו אין צורך להפסיק לתפילה, אך יש חובה להפסיק לקריאת שמע שהיא כזכור מצווה מן התורה. הגמרא תדון בצורך של פיסקה זו במשנה, שהרי כבר למדנו כי אין צורך להפסיק לתפילה בקטע הקודם של המשנה.
 

הנושא

הגמרא דנה מהו זמן תחילת הפעולה, שלאחריה אין צורך להפסיק, ביחס לכל הפעולות שנזכרו במשנה.
מאימתי התחלת תספורת? אמר רב אבין: משיניח מעפורת של ספרין על ברכיו.
תספורת מתחילה כבר ברגע הנחת הבגד על המסתפר, כדי שלא יפלו עליו שערות. 
ומאימתי התחלת מרחץ? אמר רב אבין: משיערה מעפרתו הימנו.
התחלת רחיצה במרחץ כבר בעת הפשטת הבגד הראשון לקראת הרחצה. 
ומאימתי התחלת בורסקי? משיקשור בין כתיפיו.
מסביר רש''י: מזמן שיקשור בתי זרועותיו בין כתפיו. 
ומאימתי התחלת אכילה? רב אמר: משיטול ידיו, ורבי חנינא אמר: משיתיר חגורה.
לגבי זמן אכילה ישנה מחלוקת: רב סובר מעת הנטילה ורבי חנינא סובר משעה ''שפותחים את החגורה'' לפני האכילה. מיד הגמרא תתייחס לדעת רבי חנינא. 
ולא פליגי - הא לן והא להו.
רש''י מסביר את כי דעת רבי חנינא היא לאנשי בבל שהיו חוגרים את חגורתם בחוזקה, ולכן לפני התפילה היו פותחים אותה כדי שיוכלו לאכול. לעומתם, בני ארץ ישראל לא היו חוגרים חזק (או בכלל לא היו חוגרים) ולכן ''לא פתחו את חגורתם'' לפני האכילה, לפיכך הזמן הקובע לתחילה הסעודה הוא זמן נטילת ידים. 
תוספות מעירים הערה מעניינת ביחס לפירושו של רש''י:
... ורבי חנינא שהיה בארץ ישראל היה אומר לתלמידיו שהיו מבבל, ורב שהיה מבבל אומר לתלמידיו שהיו מארץ ישראל, לפי שדרכן היה להתרחק שלא היו יכולין לעסוק כל כך בביתם.
התוספות מתייחסים לתופעה שהייתה נפוצה בזמנם, כך שבני בבל הגיעו ללמוד בארץ ישראל, ותלמידים מהארץ ירדו לבבל כדי ללמוד שם. כל אחד כנראה ''ביקש ללמוד בשקט, ללא טרדות'' ולכן עבר ממקומו למקום תורה אחר. 
רבי חנינא, אמורא ארץ ישראלי התייחס בהלכתו לתלמידיו שהגיעו מבבל והורה להם כי זמן תחילת הסעודה לבני בבל הוא משעת התרת החגורה, ואילו רב, אמורא בבלי (שגם הוא עבר מבבל לארץ ישראל ובחזרה) הורה לתלמידיו שהגיעו מארץ ישראל, כי זמן התחלת הסעודה היא בעת נטילת ידיים. 
 

מהו המסר

תופעה מעניינת שהתוספות עמד עליה מלמד אותנו כיצד רבנים, מחנכים, ובעצם כל אדם, חייב להיות רגיש לסובבים אותו. תלמידים שהגיעו מדרך רחוקה, חיים ''בארץ זרה'' בוודאי מרגישים תחושות בדידות וכדומה. לכן, הרבנים וכנראה גם חבריהם ניסו בכל כוחם לתת להם ''הרגשה ביתית'' להנעים את זמן לימודם ושהייתם במקום מרוחק מהבית. 
במסגרת זו, הרבנים פסקו הלכה, דווקא לתלמידים הרחוקים מהבית, כדי שירגישו מעט ''תחושת בית'' ולהפחית עד כמה שניתן את תחושת בדידותם. 
נשתדל אף אנו להיות רגישים לזולת, להבין את צרכיהם, ולהתייחס לכל אחד לפי תחושותיו המיוחדות. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]