מפסידי הזריזות / רפי זברגר

שבת יט ע"א-ע"ב
  

הקדמה

למדנו בסופה של המשנה (י''ז:-י''ח.) מחלוקת בנושא נתינת עבודה לנכרי לפני שבת. נקדים ונאמר כי גם לפי בית שמאי אין איסור שביתת כלים בעבודה של נכרי, שכן, הנכרי עובד בכלים שלו (אם נכרי עובד בכלים של ישראל, חוזרים למחלוקת בית שמאי ובית הלל). המחלוקת להלן תלויה בשאלה, עד כמה אוסרים עבודה של נכרי לצורך ישראל:
בית שמאי אומרים: אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום, ובכולן - בית הלל מתירין עם השמש.
בית שמאי אוסרים לתת לנוכרי עבודה, אפילו בערב שבת, אם נראה הדבר כאילו הנכרי עושה עבודה בשליחות ישראל. לכן, סוברים בית שמאי כי מותר לתת עבודה לנכרי, רק במקרה ויסיימה לפני שבת. בית הלל מתירים לתת לנוכרי ביום שישי (בלשון המשנה ''עם השמש'' – כאשר עדיין השמש זורחת), וכן בכל שאר הדינים במשנה – סוברים בית הלל כי אין איסור להתחיל במלאכה ביום שישי, על אף שהמלאכה תסתיים בשבת. 
אמר רבן שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית אבא, שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת.
רבן שמעון בן גמליאל מספר כי בבית אביו (רבן גמליאל) החמירו כמו בית שמאי, ונתנו לכובס נוכרי בגד לכיבוס, אך ורק אם היה מסיים את כיבוסו לפני שבת. ומכיוון שבגד לבן ''קשה לכיבוס'', זמן הכיבוס מתארך עד שלושה ימים, ומשכך, בבית רבן גמליאל, מסרו בגדים לבנים לכובס, עד שלושה ימים לפני שבת. 
ושוין אלו ואלו, שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת:
המשנה מסייגת ופוסקת כי גם בית שמאי מתירים לשים ביום שישי קורה כבידה על זיתים בבית הבד, על מנת שיצא שמן מן הזיתים במשך השבת. וכן, מתירים בית שמאי לשים ''עיגולים'' כבדים על ענבים כדי שיצא יין במשך כל השבת.  נלמד בהמשך את הסבר הגמרא לדין זה.
 

הנושא

מאי שנא כולהו - דגזרו בהו בית שמאי, ומאי שנא קורות בית הבד ועיגולי הגת - דלא גזרו?
הגמרא תמיהה כיצד בית שמאי התירו לשים קורות בבית הבד, ועיגולים בגת, והרי לשיטתם יש שביתת כלים?
הנך, דאי עביד להו בשבת מיחייב חטאת גזרו - בהו בית שמאי ערב שבת עם חשכה, קורות בית הבד ועיגולי הגת, דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת - לא גזרו?
עונה הגמרא כי בית שמאי אוסרים לעשות פעולה שתימשך בשבת, רק אם אותה פעולה תחייב חטאת למי שיעשה אותה בשוגג בתוך השבת. ומכיוון שפעולות אילו אינן מחייבות חטאת לעושים אותה בשבת, מתירים בית שמאי לעשותם בערב שבת. פעולות אלו אסורות בתוך השבת רק מדרבנן, כיוון שגם לולא הכלים הכבדים הללו (קורה ועיגולים) השמן והיין היו יוצאים לבד (הפירות רוסקו לפני כן) וכלים אלו אינן אלא "מזרזות" את הפעולה. 
מאן תנא, דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי?
מנסה הגמרא לברר מי הוא התנא הסובר כי משקה אשר היה יוצא בכל אופן, ורק ''מזרזים'' את יציאתו ע''י דברים כבדים, אינו עובר על איסור דאורייתא, אלא רק איסור דרבנן? 
אמר רבי יוסי (בר) חנינא: רבי ישמעאל היא. דתנן: השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום, רבי ישמעאל אומר: יגמור משתחשך, ורבי עקיבא: אומר לא יגמור.
רבי יוסי עונה כי התנא הוא רבי ישמעאל, אשר מתיר להניח כלים כבדים על שום, בוסר (ענבי בוסר, אשר טרם בשלו), או על מלילות ("בוסר חיטה" – חיטה שלא בשלה מספיק) אשר ריסקו אותם לפני כן, והכלים רק מזרזים את יציאת הנוזלים. רבי עקיבא חולק על רבי ישמעאל, במשנה במסכת עדיות, וסובר כנראה כי יש איסור דאורייתא להוציא נוזלים גם מפירות מרוסקים.
ורבי אלעזר אמר: רבי אלעזר היא. דתנן: חלות דבש שריסקן בערב שבת ויצאו מעצמן – אסור, ורבי אלעזר -מתיר .
רבי אלעזר האמורא סובר כי רבי אלעזר התנא, הוא בעל הדעה המתירה להפריש ביום שישי נוזלים מפירות מרוסקים, אף שימשיכו לנזול גם בשבת (גם רבי ישמעאל וגם רבי אלעזר התנא סוברים כבית שמאי המחייב שביתת כלים בשבת).
ור' אלעזר מאי טעמא לא אמר כרבי יוסי בר חנינא?
שואלת הגמרא שאלה במתכונת ידועה, מדוע כל אחד (רבי אלעזר ורבי יוסי) לא סובר כמו הדעה השנייה.
מפאת קוצר היריעה, נתייחס רק לשאלה מדוע רבי אלעזר לא סבר כרבי יוסי בן חנינא?
כדי להבין את התשובה נקדים ונאמר כי ישנם שלושה שלבים בהוצאת משקים מפירות/ירקות:
1. ריסוק – שלב ראשוני שבו יוצאים הרבה נוזלים. 
2. דיכה – כתישה של הפירות להוסיף ולהוציא עוד נוזלים. 
3. שחיקה – ''גמר מלאכה'' של דיכה. שהוא הוצאת נוזלים שנשארו בחלקי הפירות שלא נידוכו. 
אמר לך: לאו איתמר עלה, אמר רבא בר חנינא אמר רבי יוחנן: במחוסרין דיכה – דכולי עלמא לא פליגי, כי פליגי במחוסרין שחיקה. והני נמי כמחוסרין דיכה דמו. 
הגמרא עונה כי בשלב ראשון ושני אין מחלוקת וכולם אוסרים. המחלוקת הינה בשלב שלישי, כאשר שמים קורות ועגולים לסיים את התהליך, ומשנתנו עוסקת בשלב זה, ולכן רבי אלעזר לא העמיד את משנתנו כרבי ישמעאל. 
 

מהו המסר

למדנו היום כי בהלכות שבת, כי למרות שבית שמאי סוברים שיש שביתת כלים בשבת, הרי שאם הכלים ''עובדים'' רק כדי לסיים תהליך שממילא היה קורה, אין זו ''עבודה'' של הכלים, ואינה נאסרת בשבת. 
בהלכות שבת כאמור, לא מתחייבים על זירוז פעולה שממילא הייתה קורית, אך ב"מידות ודרכי חיים" אין זה כך. למדנו במסילת ישרים (פרק ט') על כך שאדם מפסיד הרבה כאשר אינו נוהג בחייו בזריזות. וכך פותח הפרק:
הנה מפסידי הזריזות, הם מגדילי העצלה. והגדול שבכולם, הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטורח ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם. כי הנה אדם כזה, ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול. כי מי שירצה לאכול אכילותיו בכל הישוב והמנוחה, ולישון שנתו בלא טורד, וימאן ללכת אם לא לאטו, וכיוצא בדברים כאלה, הנה יקשה עליו להשכים לבתי כנסיות בבוקר, או לקצר בסעודתו מפני תפלת המנחה בין הערבים, או לצאת לדבר מצוה אם לא יהיה העת ברור, כל שכן למהר עצמו לדברי מצוה או לתלמוד תורה. ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני.
ממשיך המסילת ישרים בדברים אשר כל כך מתאימים לימים אלו של ימי קורונה (תש''פ):
עוד ממפסידי הזריזות הוא רוב הפחד וגודל המורא מן הזמן ותולדותיו, כי פעם יירא מהקור או מהחום, ופעם מהפגעים, ופעם מן החלאים, ופעם מן הרוח, וכן כל כיוצא בזה.
נשתדל לנהוג וללכת כמובא בהמשך הפרק: 
כללו של דבר: צריך שישים האדם את עצמו עראי בעולם וקבוע בעבודה, יתרצה ויסתפק בכל עניני העולם במה שמזדמן לו, ויקח מן הבא בידו, ויהיה רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ולעמל, ויהיה נכון לבו בטוח בה', ולא יירא מתולדות הזמן ופגעיו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]