עדיפות חינוכית לחומרי גלם / רפי זברגר

שבת כ''ו ע''א-ע''ב  

הקדמה

למדנו בדף הקודם (עמוד ב') את דעתו של רבי ישמעאל כי ''כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו''. הכוונה למשל לשרף היוצא מגזע העץ ולא מפירותיו, אין מדליקין בו כיוון ש''אינו נמשך יפה אחר הפתילה''.
בדף שלנו מרחיבה הגמרא לדון ב''יוצא מן העץ'', ואנו נתמקד במאמר זה, בברייתא אשר דנה על דיני טומאה וטהרה בדברים היוצאים מן העץ. 
נקדים ונאמר כי כל מקום שהגמרא (או ברייתא) מתייחסת לשלש על שלש – הכוונה לשלש אצבעות על שלש אצבעות. אצבע הינו רבע טפח (מחלוקת האם 2 ס''מ, או 2.4 ס''מ). וכל מקום שכתוב שלשה על שלשה, אינו אלא שלשה טפחים על שלושה טפחים. טפח הינו ארבע אצבעות (8 ס''מ או 9.6 ס''מ, תלוי במחלוקת לעיל על גודל אצבע).
 

הנושא

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: דכל היוצא מן העץ - אין בו משום שלש על שלש, ומסככין בו חוץ מפשתן.
רבי שמעון בן אלעזר פוסק כי בגד בגודל שלש על שלש הנעשה מגידול היוצא ישירות מן העץ ולא מפירותיו, אינו נחשב לבגד שיש לו טומאה. ומכיוון שכך (אינו מקבל טומאה) מותר לסכך בו את הסוכה בסוכות. לכלל זה יש יוצא מן הכלל והוא פשתן, המקבל טומאה אף שהוא בגודל קטן של שלש על שלש, לכן אין מסככין בפשתן. 
אמר אביי: ר' שמעון בן אלעזר ותנא דבי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד. רבי שמעון בן אלעזר הא דאמרן, תנא דבי ר' ישמעאל מאי היא? דתני דבי ר' ישמעאל: הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים, מה להלן צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים.
אביי קובע כי דברי רבי שמעון בן אלעזר אשר למדנו זה עתה, ודברי תנא דבי רבי ישמעאל הלומד בברייתא ''בניין אב'' מבגד צרעת, מסכימים לאותה הלכה. בצרעת נאמר בגד צמר או פשתים, ובמקומות אחרים בתורה נאמר ''בגד סתם''. מכך לומד רבי ישמעאל בבנין אב כי כל מקום בתורה שנאמר בגד, הכוונה לבגד צמר או פשתים. אם כן אנו רואים, כי גם רבי ישמעאל לומד כי בגד צמר או פשתים היוצא מן העץ מקבל טומאה אף שהוא בגודל שלש על שלש אצבעות (וכל שאר דברים היוצאים מן העץ בגודל שלש על שלש אינן מטמאין). 
רבא אמר: שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא בינייהו. דר' שמעון בן אלעזר - אית ליה, לתנא דבי ר' ישמעאל - לית ליה.
רבא חולק וסובר כי ישנה מחלוקת בין שני התנאים בבגד שאינו מצמר ופשתים אשר גדול יותר משלושה על שלושה טפחים. רבי שמעון מטמא (הוא דיבר רק על בגד של שלש על שלש) ולתנא דבי רבי ישמעאל אינו מטמא.
דכולי עלמא מיהת - שלש על שלש בצמר ופשתים מיטמא בנגעים. מנלן?
מסיקה הגמרא כי גם לפי רבא ולפי אביי בבגד קטן של שלש על שלש מצמר ופשתים ניטמא. מחפשת הגמרא מקור לכך
דתניא: בגד - אין לי אלא בגד, שלש על שלש מנין? תלמוד לומר (ויקרא י''ג, מ''ז): וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים
האותיות ו-ה במילה וְהַבֶּגֶד בדיני צרעת מלמדות כי בד בגודל שלש על שלש אצבעות מטמא אף שאינו בגד ממש. 
ואימא לרבות שלשה על שלשה? לאו קל וחומר הוא: השתא שתי וערב מיטמא, שלשה על שלשה מיבעיא?
לשאלת הגמרא אולי לימוד זה ילמד כי גם בגד של שלשה על שלשה טפחים יטמא, ולא רק בגד של שלש על שלש אצבעות, עונה הגמרא, כי ההלכה שבגד של שלושה על שלושה מטמא אפשר ללמוד מקל וחומר משתי וערב (חוטי אורך (שתי) וחוטי רוחב (ערב)). שהרי אם חוטים שתי וערב שאינן בגדים מטמאים, קל וחומר שבגד של שלושה על שלשה מטמא. ולכן קובעת הגמרא כי הפסוק מלמד אותנו הלכה נוספת כי גם בגד צמר ופשתים שלוש על שלוש מטמא.
אי הכי, שלש על שלש נמי ליתי בקל וחומר.
ממשיכה הגמרא ומקשה: מדוע אמרנו לעיל כי הקל וחומר מלמד אותנו רק בגד של שלושה על שלושה טפחים, אולי נעשה קל וחומר גם על בגד קטן של שלש על שלש אצבעות. לפי זה יש כנראה ללמוד לימוד אחר מן הפסוק!
אלא שלשה על שלשה, דחזו בין לעשירים בין לעניים - אתי בקל וחומר, שלש על שלש, לעניים הוא דחזיין, לעשירים לא חזיין - לא אתי בקל וחומר. טעמא דכתביה קרא - הא לא כתביה קרא לא גמרינן בקל וחומר. 
מיישבת הגמרא ואומרת, כי את הקל וחומר נעשה רק לבגד "גדול" של שלושה על שלושה טפחים, שהוא יכול לשמש גם לעשירים וכמובן גם לעניים. בגד קטן של שלוש על שלוש אצבעות, משמש רק עניים, ולכן אין לעשות קל וחומר עליו. לאור זאת, מסכמת הגמרא כי באמת צריך את הפסוק כדי ללמדנו שגם בגד קטן של צמר ופשתים מקבל טומאה.
 

מהו המסר

נסכם את מדרג החשיבות שלמדנו בנושא צמר ופשתים, מלמעלה למטה (לפי תוספות בד''ה השתא): בגד שלושה על שלושה טפחים – שתי וערב (גם לא טווי וארוג) - בגד שלוש על שלוש אצבעות. הבגד הקטן משמש אך ורק ''עניים'' ואילו הבגד הגדול, וגם שתי וערב משמשים את כולם, כולל את העשירים. לפי הסבר אחד בתוספות לעיל, בגד ארוג בגודל שלושה על שלושה טפחים, עדיף (גם לעשירים) משתי וערב לא מעובד, גם אם יספיק לבגדים גדולים מאוד. כלומר, בגד מוכן, הגם שהוא לא גדול במיוחד, עדיף לאנשים על חומר גולם, אפילו בכמות גדולה. נלמד מכאן, כי אנשים אוהבים דברים מוכנים לשימוש, על פני דברים שיש לעבדן ולהכינם.
זו אכן תכונה של רוב האנשים, אך בחינוך נשתדל דווקא לא לשים לילד/חניך הכול בכפית מוכנה, אלא להביא בפניו את ''חומרי הגלם'', כדי שהוא יעמול, יטרח ויכין את ''התבשיל'' בעצמו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]