הדרן למסכת בבא בתרא / הרב יהודה שביב
א. הפרט נקרא בשם הכלל
הרמב"ם בהקדמת פירושו למשנה, תוך שהוא עוסק בסדרים ובמסכתות כותב:
הסמיך למסכת פרה מסכת טהרות, וקרא אותה 'טהרות' לשון נקייה, כי בה מדובר בדיני טומאות. ועוד שידעת הטומאות מביאה לידי טהרה.(1)
ופן יחשוב החושב שקריאת כל הסדר 'סדר טהרות' ומסכתא אחת ממנו 'טהרות' – אינו נכון, לא, אין זה בלתי נכון אצל בעלי ההגיון, כי יש שהפרט נקרא בשם הכלל.(2)
דברים אלו יפים גם לגבי מסכת 'נזיקין' שבסדר נזיקין. שכבר נאמר במסכת בבא קמא (קב ע"א)
כולא נזיקין חדא מסכתא היא.
ופירש רש"י במקבילה בעבודה זרה ז ע"א
נזיקין כולהו – תלתא בבי.
וכן מצינו באיגרת רב שרירא גאון:
ומיהו אומר בבבי דנזיקים דכולהו חדא מסכתא נינהו
שכן מסכת נזיקין ארוכה מאד הייתה והכילה שלושים פרקים וחלקוה לשלושה שערים (בבות): שער ראשון (בבא קמא), אמצעי (מציעא) ואחרון (בתרא).
מעתה התופעה אותה הזכיר הרמב"ם בסדר טהרות, מצויה גם אצלנו בסדר נזיקין. ולעניינו זה מחייב להתייחס למסכת בכלולתה, וגם לומר משהו בעניינו של הסדר בייחס לסדרים שקדמו לו.
ב. מן הפרט אל הכלל
מבט על סדרי המשנה מ'זרעים' ועד הנה, מעלה אפשרות של מעבר מן הפרט אל הכלל.
סדר זרעים - עניינו באדם הבודד. שהוא המקבל על עצמו עול מלכות שמים ומתפלל ומברך (מסכת ברכות); הוא העוסק במלאכת השדה והכרם ומתחייב במצוות התלויות בארץ מ'פאה' ועד 'ביכורים'. כיוצא בזה סדר מועד, שעניינו שבתות וימים טובים והוא פונה ומכוון אל כל יחיד ויחיד בישראל.
סדר נשים כבר עוסק במשפחה בישראל, שראשיתה הגרעיני – הוא והיא, ומכאן ליבמות וכתובות גיטין וקידושין. אבל גם ביחסים שבתוך המשפחה – בין הורים לצאצאים. ומכאן למצוות האב בייחס לבניו במסכת קידושין.
בסדר הרביעי – נזיקין - מתרחב המעגל: לא בלבד יחיד ומשפחה, אלא חברה, אם זו המצומצמת: אדם וחבירו; אדם ושכנו, ואם הרחבה יותר דוגמת מה שמצינו בפרק הראשון בבבא בתרא.
כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר… כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח (ז ע"ב)
הרי לנו חצר שבה דיירים אחדים, ועיר שבה דיירים רבים.
ובמסכת העתידה – סנהדרין - עוברים לחברה היותר רחבה: כלל האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל.
ג. נעוץ סופו בתחילתו
מעתה מקום להתבוננות ש'תסגור מעגל' ותקשור את סוף המסכתא - היינו בבא בתרא - לתחילתה, תחילת בבא קמא.
המסכת התחילה ב"ארבעה אבות נזיקין השור והבור". ובכך מרחיבה היא את תחום אחריותו של האדם: לא רק על מעשיו הוא אחראי, אלא גם על שנגרם ע"י ממונו, אם בעשייה אקטיבית כנזקי שורו ואם בעשייה פאסיבית כנזקי בורו.
והנה לקראת סופה של מסכת נזיקין בבבא בתרא דף קעה, מתוודעים אנו להלכה שלפיה נכסיו של אדם הם כערבים לו והמלווה יכול לגבות את חובו של הלווה מהם. יש דעה שערבות זאת מן התורה היא ולכן גם מלווה שבעל פה גובה מנכסים משועבדים, בעוד שלדעה החולקת רק מלווה בשטר גובה מן הלקוחות.
על כל פנים לדעה הראשונה, הרי לנו שוב הקשר האמיץ שבין אדם לנכסיו, קשר שלו שני פנים: 1. האדם חייב בנזקי נכסיו; 2. הנכסים ערבים לחוב בעליהם.
ד. שרי בפירודא וסיים בחבורא (3)
קודמת למשנה הנ"ל, משנה הדנה בדין ערב 'המלווה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב…" (קעג ע"א). הרי לנו מצב שבו אדם ערב להלוואת רעהו. והרי הם כמעורבים יחד.
נמצא שאם רובה של המסכת עסקה בגורמים מפרידים בין אדם לחבירו: נזקים וסכסוכים שונים, הרי לקראת סופה עולה אפשרות של ערבות ועזרה.
ואם רוב המסכת עסק בפן המחדלי של מצות אהבת רֵע שהיא – כהוראת הלל הזקן לאותו שביקש להתגייר תוך שהוא לומד את כל התורה על רגל אחת –
דעלך סני – לחברך לא תעביד (שבת לא ע"א) (4)
הרי בסופה משהו על הפן החיובי של המצווה. מצוות אהבת רע שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים ב).
(1) וקרויה אפוא המסכת לא על שם התוכן, אל על שם התכלית.
(2) על פי תרגומו של הרב קאפח ובמהדורתו (מוסד הרב קוק, תשכ"ג) עמ' יח.
(3) התחיל בפירוד וסיים בחיבור. עפ"י זוהר שמות צה ע"א, אבל שם להיפך: "שרי בחיבורא וסיים בפרודא".
(4) מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך.
