הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב חגי ניר, מכון הירושלמי
ברכות נד ע"א
ברכה על ניסים
"הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה" (ברכות פרק ט משנה א).
הבבלי (ברכות נד ע"א) שואל: "אניסא דרבים מברכינן, אניסא דיחיד לא מברכינן? והא ההוא גברא... אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה; אתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם - בריך ברוך שעשה לי נס במקום הזה!". - הבבלי שואל מדוע רק על נס של רבים מברכים ועל נס של יחיד לא, הרי יש לנו דוגמאות של ברכה על נס של יחיד: כמו אותו אדם שנעשה לו נס וניצל מהצרה ופנה לרבא לשאול אותו מה לעשות, ורבא אמר לו שכל מקום שיגיע לשם יברך: "שעשה לי נס במקום הזה".
ומתרץ הבבלי: "אמרי: אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד - איהו חייב לברוכי". - המשנה דיברה על נס שכל אחד מישראל חייב לברך, אך על נס שנעשה לאדם פרטי, אדם אחר לא צריך לברך.
למסקנת התלמוד הבבלי עולה שאדם יכול לברך על ניסים שלא נעשו לו אישית רק אם הם התרחשו לעם ישראל כולו.
הירושלמי (ברכות ט, א) מרחיב את הדין ואומר:
"מהו שיברך אדם על נסי אביו ועל נסי רבו ואם היה אדם מסוים כגון יואב בן צרויה וחבריו ואדם שנקדש בו שם שמים כגון חנניה מישאל ועזריה וניסי שבטים (לדעת מי שאומר שכל שבט ושבט נקרא קהל)".
הירושלמי תופס שלא רק לאדם שעבורו נעשה הנס יהיה מוטל לברך, אלא גם אם מישהו שיש לאדם שייכות אליו, כגון: רב שלימד אותו, אבא שגידל אותו, אדם שעבורו הוא מודל הערצה כמו יואב בן צרויה וחבריו, או אדם שהנס שנעשה לו מחזק את קידוש השם בעולם. יתכן מאוד שגם על כל אלה האדם צריך לברך בדיוק כמו שמברך על נס שנעשה עבורו.
להבנת הירושלמי, כאשר מדובר על האדם עצמו, אין מדובר רק על גופו הפיסי של האדם, אלא על מכלול אישיותו שבאה לידי ביטוי גם בדמויות מיוחדות נוספות, כמו אלו שמוזכרות בירושלמי, דמויות שמעצימות מאוד את אישיותו.
בנוסף, הירושלמי מרחיב את ההסתכלות הציבורית בנושא ההודאה. אנשים כמו יואב בן צרויה, גיבור ישראל, ואנשים שנקדש בהם שם שמים, הופכים מאנשים פרטיים לאנשים ציבורים, ולכן מסתבר מאוד שנודה על ניסי הצלתם. ועוד מרחיב הירושלמי לדעה אחת את החובה לברך גם על נס שנעשה לשבט. ההסתכלות הציבורית בולטת מאוד בתלמוד הירושלמי.
